יום רביעי, 14 בדצמבר 2016

אם נרצה - השלב הבא

לקוראים ולמעריצות, לשונאים ולמתעלמות,
לכולם שלום,
רציתי לבשר לכם על כך שהבלוג עבר כתובת,
וגם שינוי של קונספט,
עדיין יפורסמו פוסטים ומאמרים שלי,
אך בעיקר אתרכז בראיונות, פודקאסטים וכתבות,
על אנשים, יוזמות וחיות מיוחדות,
אשר ביחד יוצרים סיפור חדש.
מוזמנות לבקר, להרשם, להגיב ולהציע רעיונות וראיונות
באתר החדש  :)

ומכיוון שכל התחלה חדשה היא סוף של משהו נפלא
אני רוצה לסיים בטקס השריפה המרגש והשמח
מתוך סרט החובה קפטן פנטסטיק שצפיתי בו אתמול
תודה להוריי שהביאוני עד הלום ולאהובתי טליה - my sweet child o mine


     

יום רביעי, 22 ביולי 2015

עם עזרת חברים



אז החיים ממשיכים.
עברו שלוש שנים מאז יצאתי לדרך חדשה.
כתבתי הרבה מילים, קיבלתי הרבה לייקים, נגעתי בכמה לבבות, פגשתי המון אנשים.
אני מרגיש שכעת הגיע הזמן לשנות.
אולי בלוג חדש, אולי מסגרת חדשה.
קצת חוזר על עצמי,
למרות שאין רגע אחד שדומה לשני ואין אדם שהוא בדיוק כמו השני.

ובכל זאת, משהו בכתיבה מרגיש לי קצת ממוצה.
אני מבסוט על עצמי שבמשך 3 שנים כתבתי כל שבוע (כמעט),
גם כשלא היה בא לי,
וגם כשהיה נראה שאין על מה לכתוב,
וגם כשלא היו דברים "חיוביים" או מרגשים לכתוב עליהם,
ובכל זאת שיתפתי.

הייתי רוצה לכתוב כתיבה קצת יותר ארוכה או מעמיקה.
מאמרים יותר מנוסחים, וגם אולי איזה ספר.
אולי לכתוב עבור מגזין בתפוצה יותר רחבה,
אולי תסריט, אולי שירה.

לא שזה סותר, אבל  הכתיבה פה כאילו ממלאת איזה חלל,
ואולי יש מקום להתרוקן,
כדי שאוכל להתמלא מחדש...

חוץ מזה שכרגע אני גר בדירה בגוש דן,
ויש בזה מעין סגירת מעגל,
משום שהתחלתי לכתוב כאשר עזבתי את הדירה שלי ביפו.
וכעת אני באותו מקום, אבל במצב אחר לגמרי.
יותר שלם, יותר יציב, יותר שקט.

זה לא הסוף,
הדרך עוד ארוכה ומפותלת,
עוד אפול ואקום, אף פעם לא אפסיק ללכת,
אבל כרגע נראה שיש מקום להפסקה.

מקווה שאמצא דרכים להיות בקשר עם כל מי שעוקב,
ושאמצא את הזמן ואת הדרך להיות עם כל מי שאוהב.
כי על אף שכעת זמני בידי ויש לפני את כל חיי,
אני מרגיש שעוד לא אהבתי די...

מוזמנים לשים ווליום ולהצטרף בשירה:

     




יריד אל עיד

שלשום חזרתי מיריד של שלושה ימים בכפר ג'סר א-זרקא,
כפר קסום וייחודי, הכפר הערבי היחיד שנותר על חופי הים התיכון,
כלוא בין הים לבין מעגן-מיכאל בצפון, קיסריה בדרום, וכביש החוף במזרח.

הגעתי לכפר עם חבריי מהיריד האנושי הנודד,
כדי לקיים יריד לכבוד החג עיד אלפטר בכפר.
את האירוע תכננו יחד עם ז'נבייב המקסימה שעובדת בגסטהואוס  שפתחו בכפר,
ובשיתוף של המתנ"ס, זה שדרכו הגעתי מלכתחילה לכפר דרך התוכנית גשר לערבית.
למרות ההכרות שלי עם תושבי המקום אחרי שנה של למידה והתנדבות בכפר,
עדיין נתקלתי בלא מעט קשיים בקיום האירוע וביצירת שיתוף פעולה.

ראשית, הסתבר שלעשות אירוע בחג לא ממש מתאים לכולם,
ורוב התושבים מעדיפים להיות בבית, או לנסוע אל מחוץ לכפר.
החג הוא הזדמנות לבקר את המשפחה ואת החברים,
אז למי יש זמן ללכת לאירועים קהילתיים נוספים?

חוץ מזה גילינו שלמרות שאנחנו באים לעשות אירוע בחינם ובהתנדבות,
לא לכל האנשים זה מתאים.
חלק היו רוצים משהו בכסף, כדי שיוכלו לקנות דברים לילדים,
ובאופן כללי לא הבנו למה באו יחסית מעט אנשים.

אבל מעבר לזה, האנשים שכן באו ועשו איתנו את האירוע הם אנשים מדהימים!!
קודם כל עאדל, בעל השטח שבו התמקמנו, שנידב לנו את המקום שלו,
ועזר לנו בכל המנהלות, ואפילו הלך ותלה מסביב מלא קישוטים.
וגם אנשים נוספים בכפר, ילדים, נוער ומבוגרים,
שהכינו אוכל, תרגמו, חייכו, שיחקו, וגרמו לנו להרגיש בבית.

האירוע עצמו היה מדהים,
מלבד קצת תגרות ילדים ביום השני, שנגמרו בלי יותר מדי נזק,
היה לנו המון חדווה והנאה ויצירתיות מרוכזים.
היתה את שירה שהביאה צבעים כדי שאנשים יציירו יחדיו על בדים
והיו את אלינור ומליסה שציירו על פנים של ילדים,
היו מוזיקאים מקצוענים וחובבנים שניגנו על עוד, דרבוקות, גיטרות ומלודיקה,
היה תאטרון בובות, היתה סדנת קליעה ממחטי אורן,
היתה סדנת הכנת כובעים,
היתה סדנת קפיצה על עמילן תירס (מה שנקרא בעממית - מלבי),
כן שמעתם נכון, קפיצה על עמילן - צריך להיות כדי להבין.
היתה מגלשה שנעשתה מדשא סינטטי, יריעת פלסטיק מים וסבון,
שעומר גלש עליה ואפילו סדק צלע...
היו את פעולה קרקסית שקרקסו לנו ביום והקרינו את הסרט "הקרקס" בלילה,
היה מכל טוב...















מה למדתי?

למדתי הרבה דברים:

למדתי שלא כל מה שאני רוצה לתת, יש מי שרוצה לקבל.

למדתי שתירס מקופסא מבושל עם כמון וחמאה (אפשר גם ללא חמאה לטבעונים), זה טעים.

למדתי שחשוב ליצור שעות יותר מסודרות של פעילויות כדי לא סתם לבזבז כוחות.

למדתי שיש לי עדיין מה ללמוד.

ובעיקר למדתי, או יותר נכון נזכרתי, שאני מוקף באנשים טובים, בחברים ומכרים מדהימים.



וזה לדעתי השיעור הכי חשוב שאני לוקח מהיריד האחרון ואולי מכל הזמן האחרון,
ההבנה וההכרה שבורכתי במשפחה וחברים מדהימים,
אנשים נדיבים, וחרוצים, ואמינים, וחביבים.
שאי אפשר לקחת כמובן מאליו את העובדה שאני קשור לכל האנשים האלו.
וגם להבין שלמרות שלפעמים אנחנו לא מסתדרים או לא מתואמים,
אנחנו עדיין חברים, עדיין צריכים זה את זה, עדיין אוהבים.

שיר הסיום הזה ליווה אותי בסוף היריד,
כשהורדתי את עידן ואמילי ברכבת - חברים חדשים ישנים שלי,
שהצטרפו אלינו כמעט לכל האירוע, ובשקט ובצניעות,
דאגו שהכל יעבור בשלום, נתנו את שלהם, ותמכו בי,
כמו עוד כל-כך הרבה אנשים שתמכו ותומכים,
בכל מיני צורות ודרכים.

תודה חברים אהובים!!

תודה לחברי היריד - טליה אהובתי, עומר חדד היחיד והמיוחד, שלומית ומתן הקסומים, רועי ומיכל הקרקסנים , להדסה הלא היא שלולי היקרה, ולכל שאר האנשים שלוקחים חלק בדבר המופלא הזה.

תודה מיוחדת לאבו-יוסוף,  שתמיד אפשר לסמוך עליו שיהיה לעזרה כשצריך!!

מי יתן ונהיה חופשיים ושמחים, כדי שנוכל להפיץ את זה הלאה לעוד ועוד אנשים ויצורים (:<

אם נרצה....



     




יום ראשון, 12 ביולי 2015

מה המתנה שלך?







זה קשה לתת,
לתת מכל הלב,
בלי לבקש דבר בתמורה, בלי לצפות להכרה בנתינה.

פעמים רבות אני רואה אנשים שנותנים בסתר ונפעם,
ולעומתם אני נותן ואז כותב על כך,
מספר לכולם על מעשיי הטובים,
מתהדר בנוצות של אהבת חינם ונתינה ללא תמורה.

"זה לא חוכמה" אמרה לי חברה,
יש לך אפשרות, יש לך בחירה.
נולדת למשפחה טובה,
יש לך חברה עשירה,
יש לך אפשרות לבחור מה לעשות עם הזמן שלך,
אתה לא רעב ללחם,
לא נלחם את המלחמה היומיומית שרוב האנשים חיים,
לא יודע מה זה שאין לך על מי לסמוך אלא על עצמך.

וזה נכון,
אני לא יודע מה זה.

ורוב האנשים לא יודעים מה זה הדבר ההפוך.
איך זה להרגיש שאתה לא לבד,
שיש לך על מי לסמוך, שאני לא חייב לסמוך רק על עצמי,
הידיעה שיש מי שיעזור ברגעים הקשים,
והאמונה שיהיה טוב, גם אם כרגע אין וודאות לגבי זה.

וזה הדבר שאני רוצה לתת לאנשים.
הרבה פעמים אני נוטה לנסות ולתת את זה בצורה פיזית -
עזרה לוגיסטית, עזרה כספית.
לעיתים אני גם נותן את זה בצורה של נוכחות, של הקשבה, של תשומת לב.
ולפעמים הנתינה היא גם לדעת מתי להגיד לא,
מתי לדעת לתת לאדם השני להסתדר לבד, או בעזרתם של אחרים,
כדי שילמד שיש על מי לסמוך,
ושזה לא חייב להיות אני.

וזה שיעור גדול עבורי.
לדעת מתי לתת, זה לדעת לשחרר, במקום לנסות להיות זה שעוזר.


      



רוח המתנה

צ'ארלס איזנשטיין, מנסה לתאר בספריו את מהלך ההסטוריה האנושית שהביאה אותנו ליצירת האשליה של הנפרדות - העצמי הנפרד שמנסה כל הזמן לשמור ולדאוג למה ש"שלי", ומה שמספק "אותי". ובו זמנית הוא מנסה לתאר לנו איך נראה עולם שאינו חי את תפיסת הנפרדות, עולם של חזרה לאחדות. הוא לא מדבר על חזרה לימי האבן מבחינה טכנולוגית, אלא חזרה לערכים ישנים שהיו נפוצים יותר לפני עידן החקלאות והעידן התעשייתי המודרני.

אחד הדברים שהוא מתאר בפרק שמתעסק עם החזון שלו לעולם טוב יותר, הוא רוח המתנה.

תרגמתי בעבר שני חלקים מאותו פרק, אחד בנושא העבודה כאמנות, ואחד בנושא החינוך כמשחק.

ומה מספר לנו איזנשטיין על רוח המתנה?

"מכיוון שהנפרדות היא אשליה, אנחנו יכולים "לחיות ברוח המתנה" כאן ועכשיו, לא פחות בקלות מאבותינו הקדמונים בתקופת האבן. המחסום היחיד הניצב בפנינו, טמון באמונות שלנו. התפיסה שאנחנו "לא יכולים להרשות לעצמנו" לחיות ככה, התפיסה שזה לא בטוח, היא לא יותר או פחות אמיתית מאשר אי פעם הייתה.

אין ספק שציידים-לקטים  רעבו לפעמים, שלא לצורך, משום שלא חסכו באספקת המזון שלהם, ולא אגרו מזון ליום המחר. משום שלא הפכו יותר חלקים של העולם ל"שלהם". אני לא אומר שהעולם שלהם היה בטוח. עם זאת, התפיסה שאנו עושים את העולם כיום ליותר בטוח דרך השמירה והאגירה של מזון או כסף או חפצים היא גם אשליה. אנחנו לא בטוחים יותר, מצבנו הקיומי לא טוב יותר משהיה לפני עשר אלף שנה. אז וגם עכשיו, הצורך באמון הוא עדיין הכרחי.

ומצד שני, גם המחשבה ש- "אם רק היינו חיים היום בחברת ציידים-לקטים, אז הייתי חי את רוח המתנה, אבל בחברה מודרנית זה לא מעשי", היא אשליה. זה אף פעם לא היה "מעשי", לא לפי תפיסת הבטחון של העצמי הנפרד.
.
חלק מרוח המתנה היא האמונה שצרכיי יסופקו. צרכיי יסופקו ולכן זה בטוח עבורי לספק גם כן את צרכיהם של אחרים. התפיסה הזו, שהיתה רווחת בחברות של ציידים-לקטים, תפיסה של שפע, מתקיימת גם כיום, בכל פעם שאנו בוחרים לעבור לרוח המתנה, בין אם בחומר או בתחום החברתי, או התרבותי.

לחיות ברוח המתנה אינו דורש את השינוי של העולם סביבנו תחילה. כל מה שצריך לעשות הוא לראות את העולם דרך עדשה שונה. אנחנו כל-כך רגילים לחשוב במונחים של מה שאנחנו יכולים לקבל, איך אנחנו יכולים להפיק תועלת, ממצב נתון. לחיות במתנה אומר להתקרב לכל אדם וכל בחירה בגישה, "מה אני יכול ליצור? מה אני יכול לתת?"

האדם המודרני, המצוי בחרדת הישרדות, מייד מוחה, "ובכן, ומה איתי?". אך כאשר אנו מתחילים לחיות הלכה למעשה ברוח המתנה, אנו מוצאים כי מחאה זו מבוססת על אשליה. אנו מוצאים כי היקום גומל.

באוניברסיטה שבה אני מרצה, אני קורא לתלמידים שלי לבסס את החלטות הקריירה שלהם לא על "איזו קריירה תיתן לי את הכסף, ביטחון, והמעמד הכי גדולים?", אלא לשאול את עצמם "מה הדבר שאני הכי אוהב לתת לעולם?". אם תבנה קריירה סביב השאלה הזו, אתה עשוי להצליח בדרכים שאתה כמעט לא יכול לדמיין.

דרך זו של חשיבה נובעת באופן טבעי כאשר אנחנו מכירים בכל הכישרונות, המזל שלנו, ובחיים עצמם כמתנות. אנו יכולים לטפח גישה של הכרת תודה, שתדחוף אותנו להגשים את כל המתנות האלה בכל צורה שאנחנו יכולים. 

כפי שניתן לי, כך אני רוצה לתת בחזרה לעולם. "



אל תשאל מה העולם צריך, שאל את עצמך מה גורם לך להתעורר לחיים,
ואז לך ועשה זאת, כי מה שהעולם צריך, זה אנשים שהתעוררו לחיים...


מה המתנה שלך?

יש לי הרבה מתנות,
אחת המתנות זו הכתיבה,
ולכן אני חולק אותה עם מי שמעוניין לקרוא.

הייתי שמח לחלוק אותה עם עוד אנשים,
ולשפר את המיומנות הזו,
ולהיות מסוגל לכתוב בעוד סגנונות ועבור עוד קהלים.
אני מאמין שהזמן לכך יגיע,
כרגע אני נהנה מהאפשרות לכתוב את אשר על ליבי,
בסגנון הייחודי הנוכחי שלי,
עם שגיאות כתיב, וללא עריכה או צנזורה (חוץ מצנזורה עצמית).

מתנה נוספת,
היא היכולת לראות ולפגוש אנשים מכל מיני סוגים.

על זרועי הימנית מקועקעת זיקית צבעונית,
חיה שהיכולת שלה היא להתמזג ולהסתוות בסביבה שבה היא נמצאת.
וכך גם אני יכול להפוך מפעיל חברתי,
לנווד היפי,
לנהנתן בורגני,
לקצין בחיל אוויר,
לאינטלקטואל מתפלסף,
לבדווי מקומי.

היכולת הזו נראתה לי בעבר כמשהו רע,
סוג של חוסר אישיות, חוסר עמוד שדרה,
בכל מקום אני מתנהג אחרת בהתאם לסיטואציה,
כאילו אין מישהו שהוא "אני".

ואז הבנתי שזה מי ש"אני".
שיש לי את היכולת להיות ולהתנהג בהרבה אופנים שונים,
ועדיין להיות אני.
כי אני, תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני, אפילו שאין אני...

את המתנה הזו לקחתי והרחבתי,
וכיום אני מסתובב במגוון חוגים ומעגלים אשר פועלים לשינוי.

אחד המעגלים האלו, זה "היריד האנושי הנודד",
שזו יוזמה שלי ושל כמה חברים מופלאים,
אשר מנסה ליצור מרחב שמאפשר לאנשים מעולמות שונים להפגש,
ולחלוק את המתנות שלהם.

אחת השאלות שאנחנו שואלים את מי שמגיע ליריד,
זה "מה המתנה שלך לתת"?

זה כל-כך מוזר שבכל תהליך החינוך שלנו,
מהגן ועד האוניברסיטה,
לא שואלים אותנו את השאלה הזו -
מה המתנה שלך?

שאלה כל-כך בסיסית,
שאלה שיכולות להיות לה המון תשובות,
שאלה שכיום לרבים מאיתנו קשה לענות עליה,
כי אנחנו לא רגילים שיש לנו מה לתת,
או כי אנחנו חושבים שצריך איזה כשרון ייחודי,
או רמה מסויימת של ידע או מיומנות כדי שנוכל להעניק את המתנה הזו,
אבל בעצם זה כל-כך פשוט.

אז במקום לחכות שהעולם ישתנה,
ושלכולם יהיה מספיק כסף כדי שלא יצטרכו לחיות בתודעת נפרדות והשרדות,
אפשר להתחיל כבר עכשיו,
לחיות ברוח המתנה,
ולחשוב,
מה המתנה שלי? מה אני רוצה לתת לעולם?

ולזכור שזה מה שבאתי לעשות,
לתת את המתנות שלי,
ואם אורח החיים שלי לא מאפשר לי לתת את המתנות שלי,
אולי כדאי לי להחליף או לשנות משהו בחיי.
ולהתחיל לתת את מה שאני רוצה,

אם נרצה....


      


יום שני, 6 ביולי 2015

לטייל בישראל



לפני שבוע המלצתי כאן על ביקור בפלסטין.
כעת אני רוצה לדבר על ביקור בישראל.
יש שיגידו שזה בעצם אותו דבר.
ויש כאלו שפשוט רוצים לעוף מכאן...


     


לאן כולם טסים?

אתמול, לפני ארבע שנים, חזרתי מטיסתי האחרונה לחו"ל.
טסתי עם אבא שלי וחברה לטיול אופניים בקמינו דה סנטיאגו שבספרד,
שהמשיך לטיול וביקור חברים בספרד,
ארץ שעבדתי בה וביקרתי בה מספר פעמים, ודי התאהבתי בה.
אחרי חודש של שוטטות וביקור חברים,
קינחתי בביקור בברלין. עוד עיר אהובה ומלאה בזכרונות.

הביקור בברלין, והטיול כולו, הרגיש לי מוזר.
מצד אחד מאוד נהנתי מביקור של חברים בחו"ל,
וגם מביקור במקומות חדשים,
אבל ההרגשה הכללית שלי היתה של ריקנות,
כאילו הטיול אינו באמת מרגש אותי,
אלא מרגיש יותר כמו טיול בקניון,
רק שבמקום לצרוך בגדים שלא צריכים, צורכים חוויות.

אבל האין אלו בעצם החיים?
צבירת חוויות וריגושים?

שבוע וחצי אחרי שחזרתי,
התחיל אותו קיץ מפורסם בשדרות רוטשילד,
קיץ של תקווה למהפכה.
אני הייתי בעצמי בתוך תהליך של מהפכה,
עברתי תקופה אינטנסיבית וטרנספורמטיבית במהפכה של אהבה,
ואז גם החלטתי לעזוב את ביתי השכור ולצאת לנדודים,
והתחלתי לכתוב את הבלוג הזה (שחוגג בקרוב שלוש שנים...).

אחת ההחלטות שלקחתי באותו זמן היתה שאני לא טס יותר לחו"ל.
את כל הזמן, האנרגיה, והכסף שלי אני משקיע פה.

עד מתי?
עד שיהיה שלום.
שייפתחו הגבולות ויהיה אפשר להגיע לאירופה דרך לבנון וסוריה,
או לצאת למסע אופניים להודו, דרך עירק, איראן ושאר המקומות המדהימים שבדרך.

נשמע רחוק?
יש לי זמן, אני לא ממהר...
מקסימום בגלול הבא.

ההחלטה להפסיק לטוס התקבלה מכמה סיבות:

1. הסיבה הראשונה היא סביבתית.
כמות הזיהום, או מה שנקרא טביעת רגל פחמנית.
מסתבר ששני הדברים שהכי תורמים ליצירת גזי חממה כיום ברמה הפרטית,
הם טיסות בינלאומיות, ואכילת בשר.
אז את שניהם הפסקתי.
כי כמו שאמר המהטמה - עלינו להיות השינוי שאנו רוצים לראות בעולם.
אז גם אם הפעולות שלי לא יפסיקו את פליטת גזי החממה,
לפחות אני לא אתרום את חלקי,
ומי יודע, אולי עוד כמה יצטרפו על הדרך...

רוצים לדעת מה טביעת הרגל הפחמנית שלכם?
יכולים לבדוק זאת כאן.

2. הסיבה השנייה היא כלכלית.
כאשר אני חיי בתור נווד, אני משתמש במעט  מאוד כסף,
בממוצע, הוצאתי 1000-1500 ש"ח בחודש בשלוש שנים האחרונות.

ברגע שאני מכניס טיסה לחו"ל לסל ההוצאות שלי,
אני מתחיל להיכנס למעגל העבודה-צריכה,
ומתחיל לחפש להרוויח כסף כדי לנסוע.
אין בזה פסול, זה רק לא מה שאני רוצה.

3.להרגיש את הדרך.
לעתים, גם כשהסיבה הכלכלית פחות רלוונטית,
למשל כשהוריי הזמינו אותי לטוס איתם,
גם אז סירבתי.

יש שיגידו שזו סתם עקשנות,
ויתכן שבאמת בעתיד אני אוותר על הרעיון של לא לטוס,
אבל נכון לעכשיו,
יש בזה משהו שמסמל בעיניי את תרבות הנפרדות.

הפריוולגים שבינינו,
אלו שיש להם מעמד כלכלי, ומעמד אזרחי מספק,
נכנסים לטרמינל שבו הם עוברים בידוק בטחוני,
ואם עומדים בקריטריונים המתאימים,
נכנסים לתוך קופסא ממתכת שלוקחת אותך במהירות מירבית,
לנקודה הבאה שבה אתה יורד מקופסת המתכת,
ואתה נמצא במקום חדש.

אפס אינטראקציה עם הדרך,
עם מזג האוויר,
עם האנשים שעברת מעליהם,
עם הנופים שחלפו להם למטה.

אז מה זה אומר?
שבעצם צריך להפסיק לנסוע לארצות אחרות? להפסיק לרצות להגיע רחוק?

ובכן, במידה מסוימת.
אבל יותר חשוב זה איך עושים את זה.
מה המחיר שאני מוכן לשלם עבור הקפיצה לאירופה לסופ"ש,
עבור נסיעת העסקים הדחופה, עבור סיפוק הצרכים המיידי,
בלי התחשבות בדרך, ובלי לראות את התוצאות הרחבות של זה.

כמובן שהתחליפים קיימים, לא צריך להמציא שום דבר (למרות שאפשר כמובן).
פשוט צריך לתת לעצמנו את הזמן כדי לחוות את הנסיעה בצורה יותר מלאה.

שיט מפרשיות, שהוא צורה אקולוגית למדי של תחבורה, שקיים כבר אלפי שנים,
יכול להחליף את התחבורה מבוססת דלק מאובנים, למרחקים ארוכים,
ואופניים, שפועלים על אנרגיית גוף, מסוגלים להחליף את האוטו כאמצעי תחבורה מקומי:

"האם זה צירוף מקרים שאופניים, שרוחב הדרך שהן דורשות הוא קטן בהרבה מרוחב של כביש, ומהירותן המירבית היא כ-30 קמ"ש, שזה גם המהירות המירבית לתנועה מודעת? תנועה שבה אפשר להתבונן בסוגי הצמחים שעוברים בדרך, שאפשר להימנע מדריסה של בעלי-חיים שחוצים את הדרך, וגם מהירות שמאפשרת ליצור תקשורת עם בני-אדם שחולפים בדרכך, ולומר שלום..." - צ'ארלס אייזנשטיין.


שני זוגות אופניים סוחבות עגלה עם כל הציוד שנווד צריך
 בעליות לירושלים....



מה כבר יש לראות פה?

אז לפני ארבע שנים הפסקתי לטוס,
ומאז אני מסתובב פה בישראל.
פעם אחת גם נסעתי לסיני, לפני שהיה שם דאעש,
אז רק אל קעידה הסתובבו באזור....

אני מקווה השנה לבקר גם בירדן.
וכאמור, בעתיד לטייל בכל המזרח התיכון.
חלום תמים, אבל מי אמר שחלומות לא מתגשמים?

ובינתיים אני מטייל פה בישראל.

לפני כמה ימים נסעתי עם חברים מיריחו לישראל.
נסענו ברכב ישראלי, ואני נהגתי.
כולם קיבלו אישור להכנס לישראל לכבוד חג הרמאדן,
והחלטנו לנסות ולנסוע לכנרת.

נסענו צפונה דרך כביש 90,
והגענו למחסום הבקעה.
במחסום, שהופרט ואינו מופעל על ידי צה"ל אלא על ידי חברה פרטית,
ביקשו לראות את האישורים של חבריי,
ואחרי שלקחו אותם ביקשו להכניס את האוטו לבידוק.
פתחו הכל,
הוצאנו את כל התיקים,
דברים מהכיסים, חגורות, כל הסיפור.
תחקרו אותנו לאן אנחנו נוסעים,
וניסו להבין מה הקשר שלי לשאר החבר'ה.
כשהסברנו שאנחנו חברים,
כולם הסתכלו עלינו בעין עקומה.

אחרי זמן מה של תשאול, בדיקות והמתנה,
הגיע אחד האחראים במחסום,
והסביר לנו שאנחנו לא יכולים לעבור,
כי זה לא מחסום למעבר פלסטינים.
את הסיפור הזה יכלו לחסוך לנו כשרק הגענו למחסום,
ולחסוך את הזמן וההשפלה.

לגבי למה אנחנו לא יכולים לעבור,
הוא תרץ את זה בכך שאין להם את מכשיר הבידוק המתאים.
תירוץ די עלוב.
ההצהרה הברורה היא שפלסטינים לא יכולים לעבור ב"סתם מחסומים",
אלא עליהם לעבור במה שנקרא "שרוולים",
מתקן בידוק שמאוד מזכיר את המעבר של בקר ברפתות ובמשחטות.

מעבר בידוק לפלסטינים


הבחור המליץ לנו לנסוע למעבר אחר באזור ג'נין,
אבל הסביר לנו שבמעבר הזה אני לא יכול לעבור,
כי אני ישראלי, ולישראלים אסור להיכנס למה שמכונה שטח A.
אז שאלנו אותו מאיפה כולנו יכולים לעבור,
והוא לא ידע להגיד.

מסתבר שחלק ממדיניות ההפרדה המתוחכמת בשטחים,
דואגת שישראלים ופלסטינים לא יעברו דרך אותם מחסומים,
יש נקודות מעבר לישראלים (שנראות כמו כביש מהיר, כמו בכביש 1, 5 ו-443),
ויש נקודות מעבר לפלסטינים, שנראות כמו התמונה למעלה.
אחת הסיבות שמפרידים את המעברים היא כדי שהישראלים לא יהיו חשופים ומודעים,
למה שצריכים לעבור שכנינו הערבים חסרי הזכויות.

אז אחרי עוד כמה שעות של שיטוטים ובירורים מהיכן ניתן לעבור,
הגענו למחסום ליד טול-כרם.
במחסום יש גם נקודת מעבר לפלסטינים, אבל הוא כבר היה סגור.
אז אחרי עוד בדיקה במטלטלינו,
שלחו אותנו חזרה,
לא לפני שהחיילת החביבה דאגה להקניט אותי על כך שאני מסתובב עם חבריי הפלסטינים,
והציעה לי ללכת ולאסוף עוד כמה חברים פלסטינים מהטרמפיאדה הקרובה...

חזרנו עייפים אך מחוייכים לאקומי,
ואמרנו שננסה שוב למחרת.
למחרת עברנו במחסום בדרך  לירושלים,
בלי בעיות מיוחדות,
ובאנו לתל-אביב.

בילינו יום שלם ליד הים,
בביקור בשוק הפשפשים,
ישבנו אצל עודד שגר בסירה בנמל יפו,
ואכלנו ארוחת ערב עם עוד חברים מאקומי שהיו בתל-אביב.

היה יום מקסים,
כל-כך שמחנו לבלות ביחד,
לדבר, לצחוק, לטייל.
למה החיים חייבים להיות כל-כך מסובכים?
למה אנשים כל הזמן נלחמים?

חזרנו בלילה לאקומי,
אחרי שהורדנו את אחד החברים בקרבת מחסום קלנדיה.

בבוקר שמענו על יידויי האבנים שהיה במקום ועל הנער שנהרג,
והודינו לאל שזה לא קרה כשאנחנו היינו שם.

במהלך היומיים האלו היתה לי הזדמנות להכיר את הארץ קצת יותר טוב,
לנסוע בשומרון ובבקעה ולראות נופים של ארצנו שמעולם לא ראיתי,
וגם להכיר קצת יותר טוב איך זה להיות פלסטיני בארץ,
ארץ שבה נולדת, שבה הורייך גורשו מביתם וכעת חיים כפליטים בארצם,
חסרי זכויות, וחסרי מעמד,
ועדיין שומרים על תקווה, על חיוך, על דרך ארץ.
תודה על התזכורת יא חביבין!!



עם חברי עיאד בשוק הפשפשים




בחזרה לקריה למפגש עם מלאכים

אתמול חזרתי עם חבריי מהיריד האנושי הנודד לקרית מלאכי,
המקום בו קיימנו את היריד הראשון שלנו.

המפגש היה תחת הכותרת - "היריד הריק".
מגיעים למקום, בלי לדעת מי מגיע, מתי ומה הולך להיות...
איך נדע שהיה מוצלח?
אם נרגיש זאת.
או שלעולם לא נדע...

מבולבלים?
גם אנחנו...

חלק מהגישה של היריד זה לצאת מעולם ההגדרות המוכר,
של הצלחה וכשלון,
של יוצרים וצורכים,
של לוחות זמנים.

זה די קשה להתנתק מההגדרות האלו,
ולפעמים זה גם הופך את הפעילות לפחות מסונכרנת,
יותר נמרחת,
כמו דבש,
כמו דנה אינטרנשיונל,
ושאר תופעות שאינן מתמיינות.

אז באתי עם טליה ושני זוגות האופניים שלנו,
שבאו איתנו באוטובוס,
והגענו בסביבות הצהרים המוקדמים.
אחרי פלאפל נהדר במרכז השוקק של קרית מלאכי,
הלכנו להתמקם בפארק.

קראנו, פטפטנו, ניסינו לעשות אווירון,
עד שפתאום הגיע רועי.
הוא ומיכל הגיעו עם המשאית שמחה.
ישבנו מעט ופטפטנו עוד קצת,
רועי ומיכל סיפרו לנו על ההכנות לחתונה שלהם,
ועל החד-אופן החדש שהם רכשו,
ועל שאר דברים שברומו של מוחו המוזר של רועי.

אחר כך באנו לראות את מתקן שטיפת הכלים החדש שהם בנו,
כדי שאנשים יפסיקו להשתמש באירועים שלהם בכלים חד-פעמיים,
ואז הלכנו כולנו לכיוון הפארק כדי להתחיל ולצבוע את המתקן,
לפי הליין העיצובי של פעולה קרקסית.
גיליתי שלצייר קווים ישרים זה ממש קשה עבורי,
ותירצתי את זה בכך שבטבע אין קווים ישרים,
ואני,
אני בסך הכל אדם טבעי...

ואז הגיעו עומר ושלומית,
והכנו ארוחת צהריים,
ודיברנו על היריד המתקרב בג'יסר א-זרקא,
ושיחקנו פריזבי בין לבין.

ואז התקשרנו לריקי,
שכל-כך שמחה שחזרנו לעיר,
ושהתקשרנו אליה,
שמיד היא באה אלינו,
עם כיבוד, ועם ביתה אושר,
ועם אמה שלה ליזה על הקלנועית.

וישבנו ופטפטנו וצחקנו,
ולמדתי לשחק איתם דורקה,
משחק קלפים טג'יקיסטני,
ואפילו ניצחתי פעם אחת את ליזה,
אבל זה היה מזל של מתחיליים,
ובפעם השנייה היא קרעה לי את הצורה...

ואז ריקי הלכה,
וחזרנו לצביעה,
ובלילה היא חזרה,
והמשכנו לשבת ולצחוק,
וריקי קראה לכל מי שהיא מכירה,
ובאו נוער מקומי וניגנו לנו שירים,
ובא חייל מהגרעין נח"ל המקומי,
שפגש פעם את רועי ומיכל,
וישב איתנו גם.
ושיחקנו עוד קצת פריזבי במעגל גדול,
ילדים ומבוגרים,
מקומיים ונוודים,
ונזכרנו שוב כמה החיים יכולים להיות יפים,
כשמורידים את כל הקליפות וההגדרות והמחשבות,
ופשוט נהנים ומשחקים...


חברי היריד יושבים ומנשנשים

ריקי -המלכה הבלתי מעורערת של קרית מלאכי


אז מה באתי להגיד בפוסט הזה?

שכיף לטייל בישראל,
יחד עם כל הכיעור,
יש הרבה יופי.
ואם עוצרים מספיק זמן כדי להקשיב,
כדי לפגוש,
ופותחים את הלב,
אז אפשר לראות עולמות,
ולחוות חוויות,
שלא נמצא לא באנטרטיקה ולא בניו-יורק.

הטיול ממשיך,
מפרויקט לפרויקט, מיריד ליריד,
מוזמנים להצטרף,
זה קצת מפחיד, וגם ממש כיף,
לא צריך כסף או הכנות מיוחדות,
רק לרצות...










יום שני, 29 ביוני 2015

לתחזק ולהתחזק


יש כמה דברים שאני אוהב בתור נווד/חסר בית -
אין צורך לנקות,
אין צורך לתקן ולתחזק את כל הדברים שמתקלקלים,
אין צורך להתעסק עם חשבונות.

יש משהו מאוד נוח בזה שזה אחריות של מישהו אחר.
כמובן שכאשר אני מגיע לבית של מישהו,
אני תמיד משתדל לעזור בנקיונות (בעיקר כלים),
וגם בתיקונים אם צריך (בעיקר החלפת נורות),
אבל אני מאוד שמח על כך שאני מתעסק מעט עם עניינים שוטפים שכרוכים באחריות על בית או דירה.

לפני כמה שבועות עברתי להתגורר בתל-אביב עם זוגתי האהובה המדהימה טליה.
דירה חלומית, עם נוף ליפו ובריזה מהים,
דירה שבה אנחנו רוצים ליישם כל מיני עקרונות של קיימות,
וגם לארח בה נוודים אחרים, וגם סתם חברים.

ולמרות שהדירה הזו היא כל מה שמישהו יכול לבקש,
אני עדיין מוצא את עצמי מתקשה להתרגל להיותי דייר קבע.
כל העברת סמרטוט היא מאבק,
כל סיבוב מברג חורק לי בגוף.

זה כמובן משפיע וגם קשור לזוגיות.
פתאום אני מוצא את עצמי "ממוסד".
לא באמת ממוסד, כלומר,
בלי חתונה, בלי חוזים, ועם מישהי שאני בוחר בלב שלם להיות איתה,
מישהי שהיא מתנה גדולה,
ועדיין זה קשה.

מצד אחד אני שמח שיש לנו בית,
משהו שטליה מאוד צריכה, וגם אני לפעמים,
מקום שאפשר לשים בו את הדברים שלנו,
מקום שאפשר לחזור אליו משיטוטינו ברחבי ישראל ופלסטין,
ועדיין זה קשה.

וכך אני מוצא את עצמי נאבק בין הודיה על מזלי הטוב,
לבין מרמור מתמשך על כך שאני תקוע בגן העדן הפרטי שלי.
מרגיש די חוצפן - באיזו זכות אני יכול להרגיש ממורמר?
אבל כמו שטליה אומרת - לכל אחד יש את הזכות להתלונן,
אז הנה אני מתלונן...



עבודת תחזוק פנימית

בתור מי שמאמין בעבודה רוחנית ופנימית,
ברור לי שיש לי כאן שיעור.
רק שכמו בפעמים רבות כשהשיעור מופיע,
לא ברור לגמרי מה השיעור,
ורק בדיעבד זה מתברר.
ולפעמים השיעור הוא מתמשך,
ועד שלא נלמד אותו,
הוא ימשיך ויחזור.

אתמול התחלתי לשייף ולצבוע את הפרקט שעעל הגג,
עבודה שאני עושה בפעם הראשונה,
וכמו בכל עבודה "פשוטה" של תחזוקה,
מסתבר שזה הרבה זמן ועבודה.
ובסך הכל אני מרוצה מהלמידה,
ומהיכולת שלי למצוא את הסבלנות,
לשייף, ולשטוף, ולצבוע בפעולות חוזרות,
כמו פפו מטאטא הרחובות בסיפור מומו,
או כמו הילד בקראטה קיד,
ווקס און, ווקס אוף.


      



העבודה היא אימון,
ותחזוקה זו אחת העבודות הקשות.
מה שקשה יותר מלתחזק בית,
זה לתחזק יחסים.
לא רק יחסים זוגיים,
אלא בכלל יחסים בין אנשים, משפחה, חברים.

היום כאשר אנחנו מאוד עסוקים או מוסחים,
כאשר יש לנו הרבה מאוד יחסים עם הרבה מאוד אנשים,
זה דורש הרבה מאמץ לתת תשומת לב והקשבה,
ולהיות בקשר כנה ואינטימי.

בהקשר הזה אני נפעם מטליה,
על היכולת שלה להיות בקשר עם משפחתה, עם חברותיה, איתי,
להעניק לכל אחד את התשומת לב הדרושה,
מבלי לבקש כמעט דבר עבור עצמה.

ויכול להיות שזה גם קשור לקושי שלי,
החזרה לעיר, והחברים הרבים שלא ראיתי ולא תחזקתי את יחסי עמם,
ופתאום לראות ולהיות בקשר יומי, והרבה מפגשים וטלפונים (הרבה זה יחסי...).
וכל מה שאני רוצה זה ללכת ולקרוא את משחקי הכס,
ולא לדבר עם אף אחד.


להתאמץ להחזיק

טליה חזרה אתמול מביקור בצפון עם מטבע לשון חדשה בפיה - "לשחרר מעמד",
שזה ההיפך מ"להחזיק מעמד",
מה שרבים כל-כך בימינו מנסים לעשות. להחזיק מעמד.
ונשאלת השאלה מה זו החזקת המעמד הזו?

זה לפעמים נראה אבסורד,
הנסיון שלנו להחזיק אורח חיים שפוי ונורמלי,
בזמן שמסביבנו אנשים חיים מאחורי חומות ומצור,
שבעלי-חיים נשחטים במיליארדים כדי לספק תאוות,
שקרים נמכרים לנו כאמת בפרסומות וב"חדשות",
כל נחלי הארץ מזוהמים ואלו שיש להם כסף קונים מים בבקבוקים,
אנשים ממלאים את הבית שלהם בחפצים,
ואחר-כך עובדים מזריחה עד שקיעה כדי לשלם את החשבונות,
הולכים ללמוד תואר במכללת שקר כלשהי,
ואחר-כך עובדים בעגלות בחו"ל, מוכרים תכשירים במחירים מופקעים,
לאנשים עשירים שרוצים להישאר צעירים ויפים,
כי רק ככה הם יעיריכו את עצמם ויקבלו הערכה מאחרים...

וכולם מנסים להחזיק מעמד.
אולי מה שאני צריך זה להשתגע קצת.
לאבד את הדעת,
לשחרר מעמד.

אבל בינתיים אני עושה מאמץ כדי להחזיק, ולחזק,
כדי שכאשר תגיע הנפילה,
ולצערי היא תגיע,
אז נוכל להחזיק ידיים ולדעת שאנחנו לא לבד,
שיש מי שיוציא אותנו מהבור,
שיש מי שיוכל לתמוך בנו,
כמו מכורים שמנסים להשתחחר מהסם,
וזקוקים לקבוצת תמיכה שתזכיר להם כמה הם אהובים.

אני מחזיק כי זה מה שאני מקבל על עצמי - להתחזק.
בגלל זה אני קורא פרשת השבוע כל שבוע (השבוע עוד לא קראתי, מודה....),
בגלל זה אני עושה מתיחות כל בוקר,
בגלל זה אני לומד ערבית כל יום,
בגלל זה אני משתדל לעשות מדיטציה, ופעילות גופנית,
בגלל זה אני ממשיך ליצור ולפעול ולכתוב,
בגלל זה אני גר בבית עם אהובתי טליה,
בגלל זה אני לא מעשן מריחואנה כבר שלושה וחצי חודשים,
כי זה מחזק,
בתוך כל הכאוס של המציאות,
ומאפשר לי  להישאר עם הראש מעל המים,
וגם לחייך ברגעים מסוימים,
כשהראש שקט, ואפשר להרגע,
ולהסתכל על השמיים, ולהיות בהודיה.

מוזמנותים לבוא להתארח אצלנו בסמטת שלוש,
לחזק ולהתחזק :)

אם נרצה....


      






יום ראשון, 21 ביוני 2015

Whats Your Game?

Not long ago I have started to read the 4th book of "Game Of Thrones" - "A Feast For Crows". I I have not seen the TV show, And I wish to stay with books.  a challenging yet fulfilling task.
The book is full of characters, and unfamiliar words and violence and dark humor. And yet it is amazing. Mostly because of its resemblance to our own rough reality, and also for its diversity and enchantment. Two things that are overlooked today in our  scientific and rational way of living.

The name of the book implies of a way to look at life - as a game. I wrote before (in Hebrew) about my own game and also translated a chapter from Charles Eisenstein's book "The Ascent Of Humanity" called "Back To Play". you can read the original English chapter here.

So if life is a game, then what are the rules? and why do we need rules?

Learning At The Beach

Yesterday I came back from a weekend on the beach with friends and family, and some other nice hundreds strangers who came to celebrate in a nice spontaneous gathering. The Music and the location were set by a group of friends called "The spirit gang", and all the people were invited to come and bring their own things, and to participate in the expanses as much they wished, in the spirit of the gift.

the magic hat collecting donations
 for the expanses of the party


We gathered some dozen friends, one family with toddlers (pardon my high English, it is George Martin's fault), and settled a camp between all the other tents of families and fiends who came to spend a nice Saturday of sea and music. The weather was amazing, cloudy and windy which is good for the hot summer days in Israel. The sea was rough, but the spirits were high. A Kraken shaped kite was hanging in the sky, reminding me of the god of the Iron Isles.

A Kraken kite in the sky






Our camp at the beach


Since the music was not my cup of tea, what I spent my time mostly was playing with my friends' children and with my own friends, the grown children :) 
One of my favorite games is Frisbee. I always carry with me a couple of discs, to play with whoever comes around. Sometimes, when there is no one to play with. or when the wind is too strong to play with others, I play with myself. Actually I play with the wind. I call it 'playing with god'. It teaches you that the way you throw the disc will affect the way it will come back to you. Same as life. What goes around, comes around. Here is a small sample:



video



There are many games that can be played with Frisbee. There is of course Ultimate Frisbee where two teams play each other trying to score goals, but unlike Football or other competitive games, the players are the referees as well. 

In general I find Frisbee a non-competitive game, and this is one of the reasons I love it so much. Most of the time the game is just for fun. Just trying to throw the disc exactly to your partner's hands, while trying to improve your skill and to reach higher level of beauty in handling the disc. 

So in freestyle Frisbee there are no rules. Just levels of skill and cooperation. And this is something which is missing in our modern culture - to play with each other and cooperate,but not for the goal of winning or fame and success. Instead, to find the meaning in the doing, and reach higher levels of beauty, fun and creativity.


The Game Of God

Another story that I have been reading the last year is the Torah. Every week I read the weekly Torah portion with my girlfriend, and sometimes other friends join. The reason I read this is to try to understand more the religion of the people who live in this country, and to understand more the religion I was born into.

As other secular people, I celebrate the holidays, but I do not know much about them. I also do not know much about the connection of our people to this land of Israel/Palestine/Kna'an. So I read, to understand better the rules of the game, the game of God. And it is a strange game I must say. full of death, and punishment and awe. But I still believe there is a more profound insight in the message written in this story.

After me and my friend finished to read the weekly portion at our camp on the beach, another friend came to us and shared with us her concern about people "becoming religious".  She said it usually make people become strict and can sometime create distance and break good friendships and family relations. I understood her concern, but I also rejected it, and pointed out to her, that many secular people are not willing to accept the choice of a person to live by certain rules, i this case, the rules of the Torah or the Halacha. And by this they are doing exactly what they fear from - distancing a person just because he now lives by different rules or values.

The game of god - what people might call religion, is not understood to me, and I wish to understand more. This is why I learn. By reading the Torah. By talking to friends who come from religious background. By reading Hasidim legends and also by listening to Atheist people talking about proof of lack of god:






The game of cooperation

In his last chapter of the book "The Ascent Of Humanity", the author speaks about playing beside the tower. The tower of Babel that is. The tower that is about to collapse. Our civilization of separation:

"Instead of focusing on survival ("making a living"), our interaction with the world will be our play. After all, our purpose is to understand, appreciate, and participate in nature's ongoing creation of new realms of beauty, and how do we do that? It is through play. Isn't that how a child learns to "understand, appreciate, and participate" in the world? In a sense, the entire course of separation has been nothing but a cosmic play; the difference will be that we will no longer be lost in the game, no longer oblivious to the illusory nature of our separation. With this consciousness, our play will become again playful.
The parallel with storyteller consciousness, described in Chapter Seven, is significant, and in fact play and storytelling are deeply connected. Play is an enactment of a story, a provisional reality with its own rules and agreements. As we become conscious creators of our stories, so also we become conscious players in the cosmic game. All the accouterments of the separate human realm—label and number, images and machines, technology and culture—become our playthings and the instruments of our art. No longer unconsciously lost in that separate human realm, we are free to reunite it with the natural. We reunite its linearity with the rest of the cycle from which we tried to separate it. We reunite its symbols and stories with our conscious creative intentions. We reunite its technology with the purposes and processes of nature. Wielding our gifts consciously now, we can create a human realm no longer at odds with the natural."


So I read the "Game Of Thrones" and I read the Torah, trying to understand the game that we are playing, so I can enjoy it more, and to find other people who want to play this game with me. As I go in this path, I find more and more. People who wish to share and cooperate instead of competing and fighting. 

And in a way this is also a good strategy of survival, because the evolutionary idea of "survival of the fittest", does not necessarily speak of the strongest individual, rather it relates to the group or specie that can adjust and cooperate best with each other. As I explained to a friend who asked me about my weird habit of waking up in 4 in the morning to watch the games of the NBA finals - I do not care who is the team who wins. What attracts me is to see two teams competing one another on who is the best one to cooperate among its members. And in this sense I find competition healthy, when it drives you to self improvement, rather than just being better than the other. 

Basketball is another love of mine, a game of cooperation and creativity, as well as many other follies which are part of professional and commercial sports. What I like there is players who remember this is just a game, and yet they are willing to commit themselves fully to this game.

A good reminder for us that life is just a game are children. With their spontaneous creativity and their joyful curiosity. I want to finish with such a reminder from the champion team's best player - Steph Curry's daughter - Riley, as they give an interview to the sports channels' journalists. May we remember this is just a game and find more joyful and less harmful ways to play it.

If We Want...








יום ראשון, 14 ביוני 2015

עכברוש העיר ועכבר המדבר



עכבר המדבר ישב לו במחילתו,
גירד פדחתו, כרסם גבינתו,
נהנה מהשקט, הסתתר מהחום,
חשב לו, כמה נחמד זה להיות עכבר כל היום.

יום אחד הוא קיבל הצעה
לבוא לעיר הגדולה
שם מחכה לו דירה
עם גג ובריזה וחברה טובה

כל צרכיו ימולאו
כל חלומותיו יתגשמו
כל שיישאר לו זה להנות מהשפע
ללכת לים, ולפגוש את כולם

אמר העכבר, אלך לי אם כך
מדוע שלא אהנה מהעיר
אביא קצת משקט המדבר איתי
ולכל מי שלחוץ אותו אעביר

הגיע העכבר והנה הדירה,
נאה וגדולה וגם נעימה החברה,
והרבה חברים ומשפחה
אך העכבר החביב לא מצא לו מנוחה

אמר לעצמו אלך ואביא לי ארוחה טעימה
מעדן שאין במדבר, אולי איזה גלידה טובה
הלך העכבר ובדרך עבר
דרך כבישים סואנים מלאים רוכלים וקבצנים
ועכברות נאות בבגדונים קצרצרים
והעכבר הרגיש איך צרכיו מתרבים

ובעודו מחפש את הגלידה הקרובה
התעכב להסתכל בחלון ראווה
ואז פגש אותו מכר, ושאל מה נשמע
והעכבר פטר אותו בקצרה
כי כבר רצה את הגלידה

וכשהגיע לגלידה ראה המון טעמים
וצבעים ומרקמים ופצפוצים מנצנצים
הוא רצה מהכל אך היו לו רק כמה שקלים
מספיק לכדור אחד במקום לכמה כדורים

קנה לו כדור גלידה עגול וגדול
וזלל בתאוותנות תוך דקה חיסל הכל
ואז חזר לדירה שמח וטוב לבב
עד שהשתעמם ותהה מה עכשיו

חיפש וחיפש ועדיין לא מצא
עד שעצר והסתכל במראה
ומולו לא תאמינו מה ראה
עכברוש גדול ומלא תאווה

נבהל העכבר, ואז נזכר
עכשיו אני בעיר, פה זה לא המדבר
פה אני עכברוש כמו כולם
זללן וחמדן ואפילו מעוצבן

פה אין לי את השקט של המדבר מסביבי
פה עלי למצוא את השקט בתוכי
לשבת בשקט גם כשמנועים רועמים
ולהיות אדיב גם לכל הקבצנים

במקום לזלול, לחפש מה ליצור
ובמקום למהר לדעת מתי לעצור
ולנשום ולראות ולהריח את הפרחים
ולזכור שאם חסר לי אוכל, יש מלא בפחים

ובעיקר לראות את העכברושים מסביבי
ולהבין שאחיי הם, ולמצוא להם מקום בליבי
כי עכבר המדבר הוא שקט ורגוע
אבל כשהוא מגיע לעיר גם הוא הופך לעכברוש פרוע...