יום ראשון, 22 ביוני 2014

אז מה למדנו בקרית המלאכים?


קרית מלאכי
יום חמישי, שעת צהרים.
שישה חברים כבני שלושים, סוחבים מחצלות, שולחנות, אופנים עם עגלות,
מיכלי שתיה ריקים ושקיות מלאות לעבר הפארק העירוני.
בפארק נמצאים עוברי אורח שונים,
אתיופים צעירים, חובשי כיפה מבוגרים, כמה ילדים סקרנים - מה הם עושים?
אנחנו היריד האנושי הנודד,
תבואו בארבע - יהיה מוזיקה, וקרקס ומשחקים הם מספרים.
הילדים מסתכלים על החייזרים, מאיפה הם באו?
אתם מגיעים מתל-אביב? שואל אחד מהם.
כן, אני עונה, איך ידעת?
יש לכם שיער ארוך וקעקועים הוא עונה.
אז ככה נראים תל-אביבים  מסתבר.

קישוטים ושלטים נתלים על העצים.
המחצלות נפרשות, והפטל והקרח מתערבבים במיכלים.
כמה זה עולה? שואלים הילדים.
זה בחינם, אתם מוזמנים.
רק שטפו אחריכם את הכוסות.
אין כוסות פלסטיק?
יש, כאלו ששוטפים ומשתמשים שוב.
אבל אין את השקופים שזורקים?
לא, כאן שוטפים.
מאיפה אתם?
מהדרכים, אנחנו נודדים.
מה אין לכם בית?
לא. אנחנו נוודים.
די נו, למה אתם עובדים עלינו.
לא עובדים, זה באמת.
ומאיפה אתם קונים בגדים.
לא קונים.
ומה עם חזיות?
הולכות בלי.
איזה מוזרים. אז מה יהיה כאן?
מה אתם רוצים?
לא יודעים.




















תרבות שירדה מהפסים

היריד האנושי הנודד הוא מיזם חינוכי אלטרנטיבי,
משהו בין פסטיבל לקייטנה,
שמנסה להביא ערכים כמו חופש, קיימות, יצירתיות
לתוך תרבות שקצת איבדה את הדרך,
תרבות של תחרות, אלימות, אנוכיות, ואדישות
תרבות של מסכים ופורנו וצרכנות,
תרבות שמסממת ילדים כדי שיקשיבו למורים משעממים
תרבות שמנסה למשטר אותנו להיות חיילים טובים
תרבות של גזענות, וקבעון מחשבתי,
תרבות שמנסה להכין את הילדים לעולם לא ברור.

היריד הוא מעין פיילוט לבית-ספר נודד,
שעובר בין מקומות נידחים בשולי החיים,
ומנסה להכניס קצת קסם, ושמחה ותקווה,
שיש עוד תרבויות ועוד דרכים.


     


עקרונות ירידיים

אז היריד מנסה להיות חלופה למסגרות קיימות ומסגרת לחלופות מתהוות.
העקרונות של היריד הם:
כולנו מורים ותלמידים - לכולנו יש מה לתת ומה לקבל, בין אם אנחנו מבוגרים או ילדים.

נדודים - היריד הוא נודד, וכך גם חלק מהמשתתפים. הנדודים הם סמל לחוסר היציבות שמאפיין את העידן שלנו, ולעובדה שאנחנו בתקופת מעבר בתולדות האנושות, תקופה שבה הרבה דברים משתנים באופן רדיקלי.

שיתוף פעולה בין מיזמים - פעולה קרקסית שהיו חלק מהיריד הראשון, הם דוגמא למיזם שעומד בפני עצמו, ובו זמנית הופך להיות חלק מהיריד, מתוך רצון לשלב כוחות וליצור אירועים מגוונים וצבעוניים.

התוכן הוא רק אמצעי למפגש בין אנשים - בסופו של דבר כולנו כאן כדי להפגש וללמוד אחד מהשני, מה זה להיות בני-אדם, להיזכר במהות האמיתית שלנו, ולהבין שאנחנו לא נועדנו לשנן חומר למבחנים ולהוציא ציונים, אלא לשחק, לשוחח, לפתח יכולות שכליות, גופניות ורגשיות כדי שנוכל להתמודד היטב עם האתגרים של החיים.




אז איך היה?

ובכן, בתור פעם ראשונה היה נפלא.
כאמור הגענו שישה חברים, אחרי סיור מקדים קצר ושיחה עם המתנ"ס המקומי, ותליית כמה שלטים.
הצטרפו אלינו בהמשך היומיים עוד כמה חברים, וכמובן חברינו הקרקסנים המופלאים.
העברנו סדנאות יוגה, מדיטציה, פריזבי, התעמלות, משחקי לחימה, יצירת בובות מנייר, ג'אגלינג ואקרובטיקה, הורות.
בנוסף היו משחקי לוח (כולל דוקים ענקיים), בועות סבון, סיבובים על עגלת ריקשה מחוברת לאופניים, ערסל שנקרע, מיץ פטל ופירות, ועוד כל מיני פינוקים.

היריד נמשך יומיים, ונכחו בו כמה עשרות ילדים והורים.
חלק מההורים נשארו בערב היום הראשון ושוחחו איתנו על החיים עד השעות המאוחרות של הלילה.
בלילה נשארנו לישון בפארק באופן ספונטני, גם בגלל העייפות וגם בגלל אילוצים.
ממש לפני שנרדמנו, התחילו לפעול הממטרות, אבל לא איבדנו את העשתונות ושמנו על הממטרות סירים.

בבוקר היום השני, קמנו וראינו שכל הציוד נמצא.
התחלנו לארגן שוב את המרחב לאיטנו, הלכנו להתקלח אצל בית הוריו של שלומי,
ואצל אחת האמהות שהתאהבה בנו קשות.
לקראת הצהרים, החלו הילדים להגיע בריצה מבית-הספר, בעיניים נוצצות, מצפים ומחייכים,
לעוד יום של משחקים לימודיים.

היו גם הרבה קשיים -
ציוד שניזוק, הנטייה של המקומיים לזרוק על הדשא את כל הלכלוך, ריבים ומכות בין ילדים.
למרות שבסך הכל כמעט לא היה בכי, והצלחנו לשמור על אווירה טובה ונעימה,
הרבה בזכות החיבור בינינו, השקט שאנחנו מביאים.




















שומרי תדר

יש כזה מושג ניו-אייג'י - להחזיק תדר.
היכולת לשמור על שלווה גם כשיש בלגן מסביב,
היכולת לשמוח גם כששיש ילדים בוכים,
היכולת להכיל את הסיפורים הקשים.
אז אנחנו בסך הכל הצלחנו לטעמי להחזיק תדר בצורה מעוררת התפעלות.

היו גם פעמים שלא הצלחנו ואיבדנו את זה,
כל אחד בזמנו ובדרכו,
אבל כאמור, גם אנחנו תלמידים.
למדנו סבלנות, ולמדנו לאלתר, ולמדנו לשחרר.
למדנו שיש לנו מה לתת להורים אפילו שאין לנו ילדים.
למדנו כמה חשובה מוזיקה, וכמה מורגשת חסרונה.
למדנו שיום שישי הוא יום של נקיונות ובישולים, ולכן לא הגיעו הרבה ילדים.

הילדים וההורים למדו שיש אנשים שלא גרים בבתים,
ויש כאלה שלא שונאים ערבים והומואים,
ולא מקללים ולא מרביצים.
ויש כאלה שלא אוכלים בעלי-חיים,
ויש כאלה שכן מאמינים אפילו שהם לא דתיים,
ויש כאלה שאכפת להם מסביבה ומאנשים.

שבת מנוחה

בשישי בערב, כאשר השבת נכנסה לה לאיטה,
פרשנו מן העיר ויצאנו ליער חרובית.
התמקמנו מול תחנת הכוח צפית,
הכנו ארוחת ערב לבבית,
והעברנו את השבת בחדווה יחדיו,
שוחחנו על מה שהיה, שיתפנו את החוויה וניסינו להרגיש את ההוויה.

אני מקווה שנחזור עוד לקרית מלאכי,
ושהיריד הנודד יתפתח וימשיך לקרות,
במקומות שונים, לחבר הרבה אנשים טובים,
לעבוד עם ילדים,
להנות מהחיים, לעשות שיגועים,
ולזכור להיות קצת קוקואים.

אם נרצה...

    

3 תגובות:

  1. יווווווווווווווווווווווו!
    כמה אהבה

    הדרך מכוונת אותי אלינו בעדינות, בזמן ובהרמוניה מפעימה.
    נתראה ביריד!

    תודה תודה תודה שאנחנו חיים ועושים כאלה דברים קסומים

    השבמחק
  2. ווא..אתם השראה לאורח חיים חדש ומקודש...מברכים אתכם באהבה...מוזמנים גם לטבעון

    השבמחק
    תשובות
    1. נשמח לבוא לטבעון. איך יוצרים איתך קשר?

      מחק