יום שני, 29 ביוני 2015

לתחזק ולהתחזק


יש כמה דברים שאני אוהב בתור נווד/חסר בית -
אין צורך לנקות,
אין צורך לתקן ולתחזק את כל הדברים שמתקלקלים,
אין צורך להתעסק עם חשבונות.

יש משהו מאוד נוח בזה שזה אחריות של מישהו אחר.
כמובן שכאשר אני מגיע לבית של מישהו,
אני תמיד משתדל לעזור בנקיונות (בעיקר כלים),
וגם בתיקונים אם צריך (בעיקר החלפת נורות),
אבל אני מאוד שמח על כך שאני מתעסק מעט עם עניינים שוטפים שכרוכים באחריות על בית או דירה.

לפני כמה שבועות עברתי להתגורר בתל-אביב עם זוגתי האהובה המדהימה טליה.
דירה חלומית, עם נוף ליפו ובריזה מהים,
דירה שבה אנחנו רוצים ליישם כל מיני עקרונות של קיימות,
וגם לארח בה נוודים אחרים, וגם סתם חברים.

ולמרות שהדירה הזו היא כל מה שמישהו יכול לבקש,
אני עדיין מוצא את עצמי מתקשה להתרגל להיותי דייר קבע.
כל העברת סמרטוט היא מאבק,
כל סיבוב מברג חורק לי בגוף.

זה כמובן משפיע וגם קשור לזוגיות.
פתאום אני מוצא את עצמי "ממוסד".
לא באמת ממוסד, כלומר,
בלי חתונה, בלי חוזים, ועם מישהי שאני בוחר בלב שלם להיות איתה,
מישהי שהיא מתנה גדולה,
ועדיין זה קשה.

מצד אחד אני שמח שיש לנו בית,
משהו שטליה מאוד צריכה, וגם אני לפעמים,
מקום שאפשר לשים בו את הדברים שלנו,
מקום שאפשר לחזור אליו משיטוטינו ברחבי ישראל ופלסטין,
ועדיין זה קשה.

וכך אני מוצא את עצמי נאבק בין הודיה על מזלי הטוב,
לבין מרמור מתמשך על כך שאני תקוע בגן העדן הפרטי שלי.
מרגיש די חוצפן - באיזו זכות אני יכול להרגיש ממורמר?
אבל כמו שטליה אומרת - לכל אחד יש את הזכות להתלונן,
אז הנה אני מתלונן...



עבודת תחזוק פנימית

בתור מי שמאמין בעבודה רוחנית ופנימית,
ברור לי שיש לי כאן שיעור.
רק שכמו בפעמים רבות כשהשיעור מופיע,
לא ברור לגמרי מה השיעור,
ורק בדיעבד זה מתברר.
ולפעמים השיעור הוא מתמשך,
ועד שלא נלמד אותו,
הוא ימשיך ויחזור.

אתמול התחלתי לשייף ולצבוע את הפרקט שעעל הגג,
עבודה שאני עושה בפעם הראשונה,
וכמו בכל עבודה "פשוטה" של תחזוקה,
מסתבר שזה הרבה זמן ועבודה.
ובסך הכל אני מרוצה מהלמידה,
ומהיכולת שלי למצוא את הסבלנות,
לשייף, ולשטוף, ולצבוע בפעולות חוזרות,
כמו פפו מטאטא הרחובות בסיפור מומו,
או כמו הילד בקראטה קיד,
ווקס און, ווקס אוף.


      



העבודה היא אימון,
ותחזוקה זו אחת העבודות הקשות.
מה שקשה יותר מלתחזק בית,
זה לתחזק יחסים.
לא רק יחסים זוגיים,
אלא בכלל יחסים בין אנשים, משפחה, חברים.

היום כאשר אנחנו מאוד עסוקים או מוסחים,
כאשר יש לנו הרבה מאוד יחסים עם הרבה מאוד אנשים,
זה דורש הרבה מאמץ לתת תשומת לב והקשבה,
ולהיות בקשר כנה ואינטימי.

בהקשר הזה אני נפעם מטליה,
על היכולת שלה להיות בקשר עם משפחתה, עם חברותיה, איתי,
להעניק לכל אחד את התשומת לב הדרושה,
מבלי לבקש כמעט דבר עבור עצמה.

ויכול להיות שזה גם קשור לקושי שלי,
החזרה לעיר, והחברים הרבים שלא ראיתי ולא תחזקתי את יחסי עמם,
ופתאום לראות ולהיות בקשר יומי, והרבה מפגשים וטלפונים (הרבה זה יחסי...).
וכל מה שאני רוצה זה ללכת ולקרוא את משחקי הכס,
ולא לדבר עם אף אחד.


להתאמץ להחזיק

טליה חזרה אתמול מביקור בצפון עם מטבע לשון חדשה בפיה - "לשחרר מעמד",
שזה ההיפך מ"להחזיק מעמד",
מה שרבים כל-כך בימינו מנסים לעשות. להחזיק מעמד.
ונשאלת השאלה מה זו החזקת המעמד הזו?

זה לפעמים נראה אבסורד,
הנסיון שלנו להחזיק אורח חיים שפוי ונורמלי,
בזמן שמסביבנו אנשים חיים מאחורי חומות ומצור,
שבעלי-חיים נשחטים במיליארדים כדי לספק תאוות,
שקרים נמכרים לנו כאמת בפרסומות וב"חדשות",
כל נחלי הארץ מזוהמים ואלו שיש להם כסף קונים מים בבקבוקים,
אנשים ממלאים את הבית שלהם בחפצים,
ואחר-כך עובדים מזריחה עד שקיעה כדי לשלם את החשבונות,
הולכים ללמוד תואר במכללת שקר כלשהי,
ואחר-כך עובדים בעגלות בחו"ל, מוכרים תכשירים במחירים מופקעים,
לאנשים עשירים שרוצים להישאר צעירים ויפים,
כי רק ככה הם יעיריכו את עצמם ויקבלו הערכה מאחרים...

וכולם מנסים להחזיק מעמד.
אולי מה שאני צריך זה להשתגע קצת.
לאבד את הדעת,
לשחרר מעמד.

אבל בינתיים אני עושה מאמץ כדי להחזיק, ולחזק,
כדי שכאשר תגיע הנפילה,
ולצערי היא תגיע,
אז נוכל להחזיק ידיים ולדעת שאנחנו לא לבד,
שיש מי שיוציא אותנו מהבור,
שיש מי שיוכל לתמוך בנו,
כמו מכורים שמנסים להשתחחר מהסם,
וזקוקים לקבוצת תמיכה שתזכיר להם כמה הם אהובים.

אני מחזיק כי זה מה שאני מקבל על עצמי - להתחזק.
בגלל זה אני קורא פרשת השבוע כל שבוע (השבוע עוד לא קראתי, מודה....),
בגלל זה אני עושה מתיחות כל בוקר,
בגלל זה אני לומד ערבית כל יום,
בגלל זה אני משתדל לעשות מדיטציה, ופעילות גופנית,
בגלל זה אני ממשיך ליצור ולפעול ולכתוב,
בגלל זה אני גר בבית עם אהובתי טליה,
בגלל זה אני לא מעשן מריחואנה כבר שלושה וחצי חודשים,
כי זה מחזק,
בתוך כל הכאוס של המציאות,
ומאפשר לי  להישאר עם הראש מעל המים,
וגם לחייך ברגעים מסוימים,
כשהראש שקט, ואפשר להרגע,
ולהסתכל על השמיים, ולהיות בהודיה.

מוזמנותים לבוא להתארח אצלנו בסמטת שלוש,
לחזק ולהתחזק :)

אם נרצה....


      






יום ראשון, 21 ביוני 2015

Whats Your Game?

Not long ago I have started to read the 4th book of "Game Of Thrones" - "A Feast For Crows". I I have not seen the TV show, And I wish to stay with books.  a challenging yet fulfilling task.
The book is full of characters, and unfamiliar words and violence and dark humor. And yet it is amazing. Mostly because of its resemblance to our own rough reality, and also for its diversity and enchantment. Two things that are overlooked today in our  scientific and rational way of living.

The name of the book implies of a way to look at life - as a game. I wrote before (in Hebrew) about my own game and also translated a chapter from Charles Eisenstein's book "The Ascent Of Humanity" called "Back To Play". you can read the original English chapter here.

So if life is a game, then what are the rules? and why do we need rules?

Learning At The Beach

Yesterday I came back from a weekend on the beach with friends and family, and some other nice hundreds strangers who came to celebrate in a nice spontaneous gathering. The Music and the location were set by a group of friends called "The spirit gang", and all the people were invited to come and bring their own things, and to participate in the expanses as much they wished, in the spirit of the gift.

the magic hat collecting donations
 for the expanses of the party


We gathered some dozen friends, one family with toddlers (pardon my high English, it is George Martin's fault), and settled a camp between all the other tents of families and fiends who came to spend a nice Saturday of sea and music. The weather was amazing, cloudy and windy which is good for the hot summer days in Israel. The sea was rough, but the spirits were high. A Kraken shaped kite was hanging in the sky, reminding me of the god of the Iron Isles.

A Kraken kite in the sky






Our camp at the beach


Since the music was not my cup of tea, what I spent my time mostly was playing with my friends' children and with my own friends, the grown children :) 
One of my favorite games is Frisbee. I always carry with me a couple of discs, to play with whoever comes around. Sometimes, when there is no one to play with. or when the wind is too strong to play with others, I play with myself. Actually I play with the wind. I call it 'playing with god'. It teaches you that the way you throw the disc will affect the way it will come back to you. Same as life. What goes around, comes around. Here is a small sample:



video



There are many games that can be played with Frisbee. There is of course Ultimate Frisbee where two teams play each other trying to score goals, but unlike Football or other competitive games, the players are the referees as well. 

In general I find Frisbee a non-competitive game, and this is one of the reasons I love it so much. Most of the time the game is just for fun. Just trying to throw the disc exactly to your partner's hands, while trying to improve your skill and to reach higher level of beauty in handling the disc. 

So in freestyle Frisbee there are no rules. Just levels of skill and cooperation. And this is something which is missing in our modern culture - to play with each other and cooperate,but not for the goal of winning or fame and success. Instead, to find the meaning in the doing, and reach higher levels of beauty, fun and creativity.


The Game Of God

Another story that I have been reading the last year is the Torah. Every week I read the weekly Torah portion with my girlfriend, and sometimes other friends join. The reason I read this is to try to understand more the religion of the people who live in this country, and to understand more the religion I was born into.

As other secular people, I celebrate the holidays, but I do not know much about them. I also do not know much about the connection of our people to this land of Israel/Palestine/Kna'an. So I read, to understand better the rules of the game, the game of God. And it is a strange game I must say. full of death, and punishment and awe. But I still believe there is a more profound insight in the message written in this story.

After me and my friend finished to read the weekly portion at our camp on the beach, another friend came to us and shared with us her concern about people "becoming religious".  She said it usually make people become strict and can sometime create distance and break good friendships and family relations. I understood her concern, but I also rejected it, and pointed out to her, that many secular people are not willing to accept the choice of a person to live by certain rules, i this case, the rules of the Torah or the Halacha. And by this they are doing exactly what they fear from - distancing a person just because he now lives by different rules or values.

The game of god - what people might call religion, is not understood to me, and I wish to understand more. This is why I learn. By reading the Torah. By talking to friends who come from religious background. By reading Hasidim legends and also by listening to Atheist people talking about proof of lack of god:






The game of cooperation

In his last chapter of the book "The Ascent Of Humanity", the author speaks about playing beside the tower. The tower of Babel that is. The tower that is about to collapse. Our civilization of separation:

"Instead of focusing on survival ("making a living"), our interaction with the world will be our play. After all, our purpose is to understand, appreciate, and participate in nature's ongoing creation of new realms of beauty, and how do we do that? It is through play. Isn't that how a child learns to "understand, appreciate, and participate" in the world? In a sense, the entire course of separation has been nothing but a cosmic play; the difference will be that we will no longer be lost in the game, no longer oblivious to the illusory nature of our separation. With this consciousness, our play will become again playful.
The parallel with storyteller consciousness, described in Chapter Seven, is significant, and in fact play and storytelling are deeply connected. Play is an enactment of a story, a provisional reality with its own rules and agreements. As we become conscious creators of our stories, so also we become conscious players in the cosmic game. All the accouterments of the separate human realm—label and number, images and machines, technology and culture—become our playthings and the instruments of our art. No longer unconsciously lost in that separate human realm, we are free to reunite it with the natural. We reunite its linearity with the rest of the cycle from which we tried to separate it. We reunite its symbols and stories with our conscious creative intentions. We reunite its technology with the purposes and processes of nature. Wielding our gifts consciously now, we can create a human realm no longer at odds with the natural."


So I read the "Game Of Thrones" and I read the Torah, trying to understand the game that we are playing, so I can enjoy it more, and to find other people who want to play this game with me. As I go in this path, I find more and more. People who wish to share and cooperate instead of competing and fighting. 

And in a way this is also a good strategy of survival, because the evolutionary idea of "survival of the fittest", does not necessarily speak of the strongest individual, rather it relates to the group or specie that can adjust and cooperate best with each other. As I explained to a friend who asked me about my weird habit of waking up in 4 in the morning to watch the games of the NBA finals - I do not care who is the team who wins. What attracts me is to see two teams competing one another on who is the best one to cooperate among its members. And in this sense I find competition healthy, when it drives you to self improvement, rather than just being better than the other. 

Basketball is another love of mine, a game of cooperation and creativity, as well as many other follies which are part of professional and commercial sports. What I like there is players who remember this is just a game, and yet they are willing to commit themselves fully to this game.

A good reminder for us that life is just a game are children. With their spontaneous creativity and their joyful curiosity. I want to finish with such a reminder from the champion team's best player - Steph Curry's daughter - Riley, as they give an interview to the sports channels' journalists. May we remember this is just a game and find more joyful and less harmful ways to play it.

If We Want...








יום ראשון, 14 ביוני 2015

עכברוש העיר ועכבר המדבר



עכבר המדבר ישב לו במחילתו,
גירד פדחתו, כרסם גבינתו,
נהנה מהשקט, הסתתר מהחום,
חשב לו, כמה נחמד זה להיות עכבר כל היום.

יום אחד הוא קיבל הצעה
לבוא לעיר הגדולה
שם מחכה לו דירה
עם גג ובריזה וחברה טובה

כל צרכיו ימולאו
כל חלומותיו יתגשמו
כל שיישאר לו זה להנות מהשפע
ללכת לים, ולפגוש את כולם

אמר העכבר, אלך לי אם כך
מדוע שלא אהנה מהעיר
אביא קצת משקט המדבר איתי
ולכל מי שלחוץ אותו אעביר

הגיע העכבר והנה הדירה,
נאה וגדולה וגם נעימה החברה,
והרבה חברים ומשפחה
אך העכבר החביב לא מצא לו מנוחה

אמר לעצמו אלך ואביא לי ארוחה טעימה
מעדן שאין במדבר, אולי איזה גלידה טובה
הלך העכבר ובדרך עבר
דרך כבישים סואנים מלאים רוכלים וקבצנים
ועכברות נאות בבגדונים קצרצרים
והעכבר הרגיש איך צרכיו מתרבים

ובעודו מחפש את הגלידה הקרובה
התעכב להסתכל בחלון ראווה
ואז פגש אותו מכר, ושאל מה נשמע
והעכבר פטר אותו בקצרה
כי כבר רצה את הגלידה

וכשהגיע לגלידה ראה המון טעמים
וצבעים ומרקמים ופצפוצים מנצנצים
הוא רצה מהכל אך היו לו רק כמה שקלים
מספיק לכדור אחד במקום לכמה כדורים

קנה לו כדור גלידה עגול וגדול
וזלל בתאוותנות תוך דקה חיסל הכל
ואז חזר לדירה שמח וטוב לבב
עד שהשתעמם ותהה מה עכשיו

חיפש וחיפש ועדיין לא מצא
עד שעצר והסתכל במראה
ומולו לא תאמינו מה ראה
עכברוש גדול ומלא תאווה

נבהל העכבר, ואז נזכר
עכשיו אני בעיר, פה זה לא המדבר
פה אני עכברוש כמו כולם
זללן וחמדן ואפילו מעוצבן

פה אין לי את השקט של המדבר מסביבי
פה עלי למצוא את השקט בתוכי
לשבת בשקט גם כשמנועים רועמים
ולהיות אדיב גם לכל הקבצנים

במקום לזלול, לחפש מה ליצור
ובמקום למהר לדעת מתי לעצור
ולנשום ולראות ולהריח את הפרחים
ולזכור שאם חסר לי אוכל, יש מלא בפחים

ובעיקר לראות את העכברושים מסביבי
ולהבין שאחיי הם, ולמצוא להם מקום בליבי
כי עכבר המדבר הוא שקט ורגוע
אבל כשהוא מגיע לעיר גם הוא הופך לעכברוש פרוע...




יום ראשון, 7 ביוני 2015

visit palestine




הגלויה המפורסמת של פרנץ קראוס

אז מה אתם מתכננים לקיץ?

טיסה לאירופה?

אולי איזה נסיעה לצפון?

ווי ווי העיקר שלא תפרוץ איזה מלחמה... שוב פעם תחרבש לנו את כל התכניות.

המדהים הוא שאנשים שוכחים כל-כך בקלות, כה מייחלים לשקט,
כך שכל עוד אין טילים ופיגועים,
כולם מוכנים לעשות כל מה שאפשר כדי להסיט מבט ממה שקורה פה ממש מעבר לחומות.

ובכן,
כבר אי אפשר להסיט את המבט.
למה יש פה חרם? למה כולם שונאים אותנו? מה רוצים מאיתנו? למה כל הזמן יש פה מלחמות?

הגיע הזמן להתוודע למציאות הלא נעימה.
במקום לברוח לאמריקה או להודו,
לצאת לטיול קטן, ממש מעבר לפינה,
ולראות את פלסטינה.


יעד לא רגיל

באופן מפתיע, YNET פרסמו השבוע כתבה מתורגמת של כתב CNN שביקר בעזה.

גם בנקסי החליט להגיע לעזה כדי לצייר כמה יצירות ולהעלות את המודעות למקום מוכה המלחמות והאלימות הזה:


      




המצב בעזה הולך ומתדרדר.
בכל מבצע ההרס הולך וגדל, ובכל שנה היאוש הולך וגדל.
לא משנה אחריות של מי מטילים על כך - של ישראל, של החמאס, של העולם,
מה שבטוח זה שהתושבים שם סובלים, רובם מיואשים,
ומה שעוד בטוח, זה שעד שהמצב הזה לא ישתנה, אנחנו הישראלים לא נדע שקט,
כי מה לעשות, כאשר השכן שלך סובל, הוא ידאג שגם אתה תסבול,
זו דרכו של עולם.

ולכן יש לנו אחריות,
קודם כל להיות מודעים,
ואחר-כך גם להבין איך אנחנו יכולים לשנות את המצב,
בין אם בתרומה הומניטרית לתושבי המקום,
בין אם בשינוי מדיניות בקרב מקבלי ההחלטות (שדואגים לרווחי סוחרי הנשק במקום לתושבים),
בין אם ביצירת קשר עם תושבי עזה דרך האינטרנט,
בין אם בקריאה של ספרו של הרופא מעזה עזאדין אבו אל עייש - לא אשנא.
בין אם בסירוב להשתתף ולתמוך בהפצצות הנמשכות וחסרות התועלת.


יש לי חלום לבקר בעזה,
לראות את חופיה,
לשקם את בתיה,
לראות את תושביה חופשיים ושמחים,
כמו גם את תושבי הדרום המיואשים.

עד שייפתחו הגבולות,
הנה כמה תמונות:


ארבעה כיווני אוויר







לבקר מעבר לגדר

אז את החומה של עזה די קשה לעבור כרגע,
אבל את חומת ההפרדה שבנינו לאורך יהודה ושומרון אפשר לעבור די בקלות
(אם אתה יהודי),
וזוהי הזמנה לבוא ולבקר במחוזות האלו,
ולראות את המציאות של החיים כאן (אני כרגע כותב מקפה-קפה שבצומת אלמוג/יריחו) במו עיניכם.

קודם כל אני מזמין את מי שרוצה לבוא ולבקר באקומי -
ביתי בחצי שנה האחרונה, ומקום מפגש, אחד הנדירים,
לישראלים ופלסטינים אשר רוצים ומוכנים להפגש יחדיו,
קודם כל כבני-אדם.

למי שמגיע לאזור אני יכול להמליץ על כמה אתרי טיול -

1. עין מבוע וואדי קלט - עין מבוע היא נביעה אשר הפכה לשמורת טבע. במקום יש מעיין שנובע לתוך בריכה בנויה. המקום פתוח וחינמי לכולם, ויש בו שולחנות פיקניק ושירותים, מה שהופך אותו למקום בילוי למשפחות מכל קשת החברה הישראלית-פלסטינית. בסופי שבוע המקום הוא ממש מיקרו-קוסמוס של המציאות הישראלית שממזרח לגדר. חוויה אנתרופולוגית מעניינת, וגם מקום נהדר בטבע.
ואדי קלט (נחל פרת) אשר באמצעו נמצא המעיין, הוא אחד הנחלים היפים במדבר יהודה, אשר יוצא מצפון ירושלים ונשפך ליריחו. ניתן ללכת לאורכו במסלול הליכה די מדהים, ולראות בדרך את מנזר סט ג'ורג' אשר חצוב בתוך ההר. כמו רוב נחלי הארץ, לאחרונה גם הנחל הזה זוהם על ידי מתקן טיהור שפכים מאזור רמאללה, ולא ברור מתי תטופל הבעיה. עד להודעה חדשה מי הנחל אינם ראוים לרחצה.... עוד סימפטום של תרבות הצריכה והזלזול שלנו באמא אדמה... ויחד עם זאת המסלול מרהיב ומהנה.

2. למי שרוצה להכיר מסלולי הליכה ותיירות נוספים באזור מומלץ ליצור קשר עם חברי, מדריך הטיולים אוסמה אלווט, איש יקר, מדריך טיולים מעניין  ופעיל שלום אמיץ.

3. נחל אוג הוא מסלול הליכה נוסף אשר רוב האנשים פחות מכירים. אפשר להגיעלמסלול מצומת אלמוג, או להתחיל אותו בדרך מירושלים באחת היציאות מכביש 1, ואז לחזור באוטובוס.


מי שמעוניין כחלק מהביקור שלו מעבר לחומה להכיר גם את מציאות החיים הפוליטית באזור,
יכול להצטרף למגוון הסיורים שמציעים ארגונים שונים:




ואני מניח שיש עוד כמה וכמה ארגונים אשר מעוניינים להנגיש לציבור את המציאות שאנו לעתים מעדיפים שלא לראות.


למי שזה הארד קור מדי בשבילו לנסוע ליהודה ושומרון/ הגדה המערבית, אני יכול להציע ללכת לאחד מהסיורים שייערכו בחודש הרמאדן הבא עלינו לטובה בכפר ג'סר א-זרקא. הזדמנות להכיר את התרבות הפלסטינית/ערבית/מוסלמית, מבלי לעבור את החומה .

מי שרוצה להגדיל ולעשות,יכול להרשם לקורס הערבית המוצע במתנ"ס בכפר,
קורס שנקרא גשר לערבית, אשר השתתפתי בו בשנה שעברה,
והיה חוויה מדהימה ומשנת חיים עבורי.
כי השפה היא מפתח גדול לשינוי תפיסה.



להכיר את האחר

חלק חשוב בלעשות את הסיורים האלו,
זה כדי להתגבר על הפחד שמזינים אותנו בחדשות,
הפחד מהאחר.

המחשבה שבכל מקום אורב לנו מחבל שמחכה לפגוע בנו,
ושכאשר אנו חוצים את החומה אנחנו נתונים לסכנת חיים תמידית,
כאילו שאין חצי מיליון יהודים ו2.5 מיליון פלסטינים שחיים בשטחים בכל יום (גם כשאין פיגוע).

זה מזכיר את המחשבות שיש לאנשים מחו"ל על החיים בישראל כולה,
כאילו שכל יום פה הוא הסתתרות במקלטים והליכה עם שכפ"צים,
ועד שלא מגיעים ורואים את הנורמליות שבחוסר נורמליות,
קשה להאמין עד כמה החיים יכולים להיות "רגילים",
אפילו כשכולך מוקף גדרות, וחיילים, ומחסומים.

חלק לא פחות חשוב בביקור מעבר לחומה,
הוא להכיר גם את המציאות של התושבים היהודים,
מה שנקרא בשפה התקשורתית - מתנחלים.
לצערי, אלו אשר מבינים שהפלסטינים הם בסך הכל בני אדם שמנסים לחיות את חייהם,
חוטאים פעמים רבות בחוסר ההבנה שגם היהודים הם בסך הכל אנשים שמנסים לחיות את חייהם.

לאלו יש צבא ששומר עליהם,
לאלה אין.
לאלה יש מים בחינם, לאלה יש מים פעם ב-18 יום.
אלו מוקפים צבא ומחסומים, אלה מוקפים גדרות ופחדים.

אבל לכולם יש ילדים, והורים ואחיות ואחים,
לכולם יש צרכים, פיזיים ואחרים,
לכולם יש סיבה למה הם בוחרים לחיות במקום ההזוי הזה שנקרא ישראל או פלסטין.

כדי להבין את הסכסוך, את הכיבוש, את הדיכוי, או איך שלא תקראו לזה,
וכדי לנסות להבין את הדרך לפתור אותו,
כדאי שנתחיל להכיר את האנשים שחיים אותו ברמה היומיומית,
להבין את הצרכים שלהם, ולראות איך אפשר לענות עליהם,
בלי לכפות ולשלוט באחרים.


אז לפני שאנחנו ממהרים לתורים בשדה התעופה,
לפני שאנו קופצים לצו 8 נוסף,
לפני שאנחנו משמיצים ומגדפים את ה"הם" ה"אחרים",
בואו נעשה מאמץ,
ונצא מהחצר המגודרת שלנו,
נלך לטייל ולבדוק ולראות ולפגוש,
מי חי בארצנו
ארץ זבת חלב ודבש ודם
ושנאת ואהבת חינם

בואו נבין מה יש,
כדי שנוכל להבין מה אנחנו רוצים שיהיה,
כי אם לא נבין ולא נדע,
איך נרצה?