יום רביעי, 22 ביולי 2015

עם עזרת חברים



אז החיים ממשיכים.
עברו שלוש שנים מאז יצאתי לדרך חדשה.
כתבתי הרבה מילים, קיבלתי הרבה לייקים, נגעתי בכמה לבבות, פגשתי המון אנשים.
אני מרגיש שכעת הגיע הזמן לשנות.
אולי בלוג חדש, אולי מסגרת חדשה.
קצת חוזר על עצמי,
למרות שאין רגע אחד שדומה לשני ואין אדם שהוא בדיוק כמו השני.

ובכל זאת, משהו בכתיבה מרגיש לי קצת ממוצה.
אני מבסוט על עצמי שבמשך 3 שנים כתבתי כל שבוע (כמעט),
גם כשלא היה בא לי,
וגם כשהיה נראה שאין על מה לכתוב,
וגם כשלא היו דברים "חיוביים" או מרגשים לכתוב עליהם,
ובכל זאת שיתפתי.

הייתי רוצה לכתוב כתיבה קצת יותר ארוכה או מעמיקה.
מאמרים יותר מנוסחים, וגם אולי איזה ספר.
אולי לכתוב עבור מגזין בתפוצה יותר רחבה,
אולי תסריט, אולי שירה.

לא שזה סותר, אבל  הכתיבה פה כאילו ממלאת איזה חלל,
ואולי יש מקום להתרוקן,
כדי שאוכל להתמלא מחדש...

חוץ מזה שכרגע אני גר בדירה בגוש דן,
ויש בזה מעין סגירת מעגל,
משום שהתחלתי לכתוב כאשר עזבתי את הדירה שלי ביפו.
וכעת אני באותו מקום, אבל במצב אחר לגמרי.
יותר שלם, יותר יציב, יותר שקט.

זה לא הסוף,
הדרך עוד ארוכה ומפותלת,
עוד אפול ואקום, אף פעם לא אפסיק ללכת,
אבל כרגע נראה שיש מקום להפסקה.

מקווה שאמצא דרכים להיות בקשר עם כל מי שעוקב,
ושאמצא את הזמן ואת הדרך להיות עם כל מי שאוהב.
כי על אף שכעת זמני בידי ויש לפני את כל חיי,
אני מרגיש שעוד לא אהבתי די...

מוזמנים לשים ווליום ולהצטרף בשירה:

     




יריד אל עיד

שלשום חזרתי מיריד של שלושה ימים בכפר ג'סר א-זרקא,
כפר קסום וייחודי, הכפר הערבי היחיד שנותר על חופי הים התיכון,
כלוא בין הים לבין מעגן-מיכאל בצפון, קיסריה בדרום, וכביש החוף במזרח.

הגעתי לכפר עם חבריי מהיריד האנושי הנודד,
כדי לקיים יריד לכבוד החג עיד אלפטר בכפר.
את האירוע תכננו יחד עם ז'נבייב המקסימה שעובדת בגסטהואוס  שפתחו בכפר,
ובשיתוף של המתנ"ס, זה שדרכו הגעתי מלכתחילה לכפר דרך התוכנית גשר לערבית.
למרות ההכרות שלי עם תושבי המקום אחרי שנה של למידה והתנדבות בכפר,
עדיין נתקלתי בלא מעט קשיים בקיום האירוע וביצירת שיתוף פעולה.

ראשית, הסתבר שלעשות אירוע בחג לא ממש מתאים לכולם,
ורוב התושבים מעדיפים להיות בבית, או לנסוע אל מחוץ לכפר.
החג הוא הזדמנות לבקר את המשפחה ואת החברים,
אז למי יש זמן ללכת לאירועים קהילתיים נוספים?

חוץ מזה גילינו שלמרות שאנחנו באים לעשות אירוע בחינם ובהתנדבות,
לא לכל האנשים זה מתאים.
חלק היו רוצים משהו בכסף, כדי שיוכלו לקנות דברים לילדים,
ובאופן כללי לא הבנו למה באו יחסית מעט אנשים.

אבל מעבר לזה, האנשים שכן באו ועשו איתנו את האירוע הם אנשים מדהימים!!
קודם כל עאדל, בעל השטח שבו התמקמנו, שנידב לנו את המקום שלו,
ועזר לנו בכל המנהלות, ואפילו הלך ותלה מסביב מלא קישוטים.
וגם אנשים נוספים בכפר, ילדים, נוער ומבוגרים,
שהכינו אוכל, תרגמו, חייכו, שיחקו, וגרמו לנו להרגיש בבית.

האירוע עצמו היה מדהים,
מלבד קצת תגרות ילדים ביום השני, שנגמרו בלי יותר מדי נזק,
היה לנו המון חדווה והנאה ויצירתיות מרוכזים.
היתה את שירה שהביאה צבעים כדי שאנשים יציירו יחדיו על בדים
והיו את אלינור ומליסה שציירו על פנים של ילדים,
היו מוזיקאים מקצוענים וחובבנים שניגנו על עוד, דרבוקות, גיטרות ומלודיקה,
היה תאטרון בובות, היתה סדנת קליעה ממחטי אורן,
היתה סדנת הכנת כובעים,
היתה סדנת קפיצה על עמילן תירס (מה שנקרא בעממית - מלבי),
כן שמעתם נכון, קפיצה על עמילן - צריך להיות כדי להבין.
היתה מגלשה שנעשתה מדשא סינטטי, יריעת פלסטיק מים וסבון,
שעומר גלש עליה ואפילו סדק צלע...
היו את פעולה קרקסית שקרקסו לנו ביום והקרינו את הסרט "הקרקס" בלילה,
היה מכל טוב...















מה למדתי?

למדתי הרבה דברים:

למדתי שלא כל מה שאני רוצה לתת, יש מי שרוצה לקבל.

למדתי שתירס מקופסא מבושל עם כמון וחמאה (אפשר גם ללא חמאה לטבעונים), זה טעים.

למדתי שחשוב ליצור שעות יותר מסודרות של פעילויות כדי לא סתם לבזבז כוחות.

למדתי שיש לי עדיין מה ללמוד.

ובעיקר למדתי, או יותר נכון נזכרתי, שאני מוקף באנשים טובים, בחברים ומכרים מדהימים.



וזה לדעתי השיעור הכי חשוב שאני לוקח מהיריד האחרון ואולי מכל הזמן האחרון,
ההבנה וההכרה שבורכתי במשפחה וחברים מדהימים,
אנשים נדיבים, וחרוצים, ואמינים, וחביבים.
שאי אפשר לקחת כמובן מאליו את העובדה שאני קשור לכל האנשים האלו.
וגם להבין שלמרות שלפעמים אנחנו לא מסתדרים או לא מתואמים,
אנחנו עדיין חברים, עדיין צריכים זה את זה, עדיין אוהבים.

שיר הסיום הזה ליווה אותי בסוף היריד,
כשהורדתי את עידן ואמילי ברכבת - חברים חדשים ישנים שלי,
שהצטרפו אלינו כמעט לכל האירוע, ובשקט ובצניעות,
דאגו שהכל יעבור בשלום, נתנו את שלהם, ותמכו בי,
כמו עוד כל-כך הרבה אנשים שתמכו ותומכים,
בכל מיני צורות ודרכים.

תודה חברים אהובים!!

תודה לחברי היריד - טליה אהובתי, עומר חדד היחיד והמיוחד, שלומית ומתן הקסומים, רועי ומיכל הקרקסנים , להדסה הלא היא שלולי היקרה, ולכל שאר האנשים שלוקחים חלק בדבר המופלא הזה.

תודה מיוחדת לאבו-יוסוף,  שתמיד אפשר לסמוך עליו שיהיה לעזרה כשצריך!!

מי יתן ונהיה חופשיים ושמחים, כדי שנוכל להפיץ את זה הלאה לעוד ועוד אנשים ויצורים (:<

אם נרצה....



     




יום ראשון, 12 ביולי 2015

מה המתנה שלך?







זה קשה לתת,
לתת מכל הלב,
בלי לבקש דבר בתמורה, בלי לצפות להכרה בנתינה.

פעמים רבות אני רואה אנשים שנותנים בסתר ונפעם,
ולעומתם אני נותן ואז כותב על כך,
מספר לכולם על מעשיי הטובים,
מתהדר בנוצות של אהבת חינם ונתינה ללא תמורה.

"זה לא חוכמה" אמרה לי חברה,
יש לך אפשרות, יש לך בחירה.
נולדת למשפחה טובה,
יש לך חברה עשירה,
יש לך אפשרות לבחור מה לעשות עם הזמן שלך,
אתה לא רעב ללחם,
לא נלחם את המלחמה היומיומית שרוב האנשים חיים,
לא יודע מה זה שאין לך על מי לסמוך אלא על עצמך.

וזה נכון,
אני לא יודע מה זה.

ורוב האנשים לא יודעים מה זה הדבר ההפוך.
איך זה להרגיש שאתה לא לבד,
שיש לך על מי לסמוך, שאני לא חייב לסמוך רק על עצמי,
הידיעה שיש מי שיעזור ברגעים הקשים,
והאמונה שיהיה טוב, גם אם כרגע אין וודאות לגבי זה.

וזה הדבר שאני רוצה לתת לאנשים.
הרבה פעמים אני נוטה לנסות ולתת את זה בצורה פיזית -
עזרה לוגיסטית, עזרה כספית.
לעיתים אני גם נותן את זה בצורה של נוכחות, של הקשבה, של תשומת לב.
ולפעמים הנתינה היא גם לדעת מתי להגיד לא,
מתי לדעת לתת לאדם השני להסתדר לבד, או בעזרתם של אחרים,
כדי שילמד שיש על מי לסמוך,
ושזה לא חייב להיות אני.

וזה שיעור גדול עבורי.
לדעת מתי לתת, זה לדעת לשחרר, במקום לנסות להיות זה שעוזר.


      



רוח המתנה

צ'ארלס איזנשטיין, מנסה לתאר בספריו את מהלך ההסטוריה האנושית שהביאה אותנו ליצירת האשליה של הנפרדות - העצמי הנפרד שמנסה כל הזמן לשמור ולדאוג למה ש"שלי", ומה שמספק "אותי". ובו זמנית הוא מנסה לתאר לנו איך נראה עולם שאינו חי את תפיסת הנפרדות, עולם של חזרה לאחדות. הוא לא מדבר על חזרה לימי האבן מבחינה טכנולוגית, אלא חזרה לערכים ישנים שהיו נפוצים יותר לפני עידן החקלאות והעידן התעשייתי המודרני.

אחד הדברים שהוא מתאר בפרק שמתעסק עם החזון שלו לעולם טוב יותר, הוא רוח המתנה.

תרגמתי בעבר שני חלקים מאותו פרק, אחד בנושא העבודה כאמנות, ואחד בנושא החינוך כמשחק.

ומה מספר לנו איזנשטיין על רוח המתנה?

"מכיוון שהנפרדות היא אשליה, אנחנו יכולים "לחיות ברוח המתנה" כאן ועכשיו, לא פחות בקלות מאבותינו הקדמונים בתקופת האבן. המחסום היחיד הניצב בפנינו, טמון באמונות שלנו. התפיסה שאנחנו "לא יכולים להרשות לעצמנו" לחיות ככה, התפיסה שזה לא בטוח, היא לא יותר או פחות אמיתית מאשר אי פעם הייתה.

אין ספק שציידים-לקטים  רעבו לפעמים, שלא לצורך, משום שלא חסכו באספקת המזון שלהם, ולא אגרו מזון ליום המחר. משום שלא הפכו יותר חלקים של העולם ל"שלהם". אני לא אומר שהעולם שלהם היה בטוח. עם זאת, התפיסה שאנו עושים את העולם כיום ליותר בטוח דרך השמירה והאגירה של מזון או כסף או חפצים היא גם אשליה. אנחנו לא בטוחים יותר, מצבנו הקיומי לא טוב יותר משהיה לפני עשר אלף שנה. אז וגם עכשיו, הצורך באמון הוא עדיין הכרחי.

ומצד שני, גם המחשבה ש- "אם רק היינו חיים היום בחברת ציידים-לקטים, אז הייתי חי את רוח המתנה, אבל בחברה מודרנית זה לא מעשי", היא אשליה. זה אף פעם לא היה "מעשי", לא לפי תפיסת הבטחון של העצמי הנפרד.
.
חלק מרוח המתנה היא האמונה שצרכיי יסופקו. צרכיי יסופקו ולכן זה בטוח עבורי לספק גם כן את צרכיהם של אחרים. התפיסה הזו, שהיתה רווחת בחברות של ציידים-לקטים, תפיסה של שפע, מתקיימת גם כיום, בכל פעם שאנו בוחרים לעבור לרוח המתנה, בין אם בחומר או בתחום החברתי, או התרבותי.

לחיות ברוח המתנה אינו דורש את השינוי של העולם סביבנו תחילה. כל מה שצריך לעשות הוא לראות את העולם דרך עדשה שונה. אנחנו כל-כך רגילים לחשוב במונחים של מה שאנחנו יכולים לקבל, איך אנחנו יכולים להפיק תועלת, ממצב נתון. לחיות במתנה אומר להתקרב לכל אדם וכל בחירה בגישה, "מה אני יכול ליצור? מה אני יכול לתת?"

האדם המודרני, המצוי בחרדת הישרדות, מייד מוחה, "ובכן, ומה איתי?". אך כאשר אנו מתחילים לחיות הלכה למעשה ברוח המתנה, אנו מוצאים כי מחאה זו מבוססת על אשליה. אנו מוצאים כי היקום גומל.

באוניברסיטה שבה אני מרצה, אני קורא לתלמידים שלי לבסס את החלטות הקריירה שלהם לא על "איזו קריירה תיתן לי את הכסף, ביטחון, והמעמד הכי גדולים?", אלא לשאול את עצמם "מה הדבר שאני הכי אוהב לתת לעולם?". אם תבנה קריירה סביב השאלה הזו, אתה עשוי להצליח בדרכים שאתה כמעט לא יכול לדמיין.

דרך זו של חשיבה נובעת באופן טבעי כאשר אנחנו מכירים בכל הכישרונות, המזל שלנו, ובחיים עצמם כמתנות. אנו יכולים לטפח גישה של הכרת תודה, שתדחוף אותנו להגשים את כל המתנות האלה בכל צורה שאנחנו יכולים. 

כפי שניתן לי, כך אני רוצה לתת בחזרה לעולם. "



אל תשאל מה העולם צריך, שאל את עצמך מה גורם לך להתעורר לחיים,
ואז לך ועשה זאת, כי מה שהעולם צריך, זה אנשים שהתעוררו לחיים...


מה המתנה שלך?

יש לי הרבה מתנות,
אחת המתנות זו הכתיבה,
ולכן אני חולק אותה עם מי שמעוניין לקרוא.

הייתי שמח לחלוק אותה עם עוד אנשים,
ולשפר את המיומנות הזו,
ולהיות מסוגל לכתוב בעוד סגנונות ועבור עוד קהלים.
אני מאמין שהזמן לכך יגיע,
כרגע אני נהנה מהאפשרות לכתוב את אשר על ליבי,
בסגנון הייחודי הנוכחי שלי,
עם שגיאות כתיב, וללא עריכה או צנזורה (חוץ מצנזורה עצמית).

מתנה נוספת,
היא היכולת לראות ולפגוש אנשים מכל מיני סוגים.

על זרועי הימנית מקועקעת זיקית צבעונית,
חיה שהיכולת שלה היא להתמזג ולהסתוות בסביבה שבה היא נמצאת.
וכך גם אני יכול להפוך מפעיל חברתי,
לנווד היפי,
לנהנתן בורגני,
לקצין בחיל אוויר,
לאינטלקטואל מתפלסף,
לבדווי מקומי.

היכולת הזו נראתה לי בעבר כמשהו רע,
סוג של חוסר אישיות, חוסר עמוד שדרה,
בכל מקום אני מתנהג אחרת בהתאם לסיטואציה,
כאילו אין מישהו שהוא "אני".

ואז הבנתי שזה מי ש"אני".
שיש לי את היכולת להיות ולהתנהג בהרבה אופנים שונים,
ועדיין להיות אני.
כי אני, תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני, אפילו שאין אני...

את המתנה הזו לקחתי והרחבתי,
וכיום אני מסתובב במגוון חוגים ומעגלים אשר פועלים לשינוי.

אחד המעגלים האלו, זה "היריד האנושי הנודד",
שזו יוזמה שלי ושל כמה חברים מופלאים,
אשר מנסה ליצור מרחב שמאפשר לאנשים מעולמות שונים להפגש,
ולחלוק את המתנות שלהם.

אחת השאלות שאנחנו שואלים את מי שמגיע ליריד,
זה "מה המתנה שלך לתת"?

זה כל-כך מוזר שבכל תהליך החינוך שלנו,
מהגן ועד האוניברסיטה,
לא שואלים אותנו את השאלה הזו -
מה המתנה שלך?

שאלה כל-כך בסיסית,
שאלה שיכולות להיות לה המון תשובות,
שאלה שכיום לרבים מאיתנו קשה לענות עליה,
כי אנחנו לא רגילים שיש לנו מה לתת,
או כי אנחנו חושבים שצריך איזה כשרון ייחודי,
או רמה מסויימת של ידע או מיומנות כדי שנוכל להעניק את המתנה הזו,
אבל בעצם זה כל-כך פשוט.

אז במקום לחכות שהעולם ישתנה,
ושלכולם יהיה מספיק כסף כדי שלא יצטרכו לחיות בתודעת נפרדות והשרדות,
אפשר להתחיל כבר עכשיו,
לחיות ברוח המתנה,
ולחשוב,
מה המתנה שלי? מה אני רוצה לתת לעולם?

ולזכור שזה מה שבאתי לעשות,
לתת את המתנות שלי,
ואם אורח החיים שלי לא מאפשר לי לתת את המתנות שלי,
אולי כדאי לי להחליף או לשנות משהו בחיי.
ולהתחיל לתת את מה שאני רוצה,

אם נרצה....


      


יום שני, 6 ביולי 2015

לטייל בישראל



לפני שבוע המלצתי כאן על ביקור בפלסטין.
כעת אני רוצה לדבר על ביקור בישראל.
יש שיגידו שזה בעצם אותו דבר.
ויש כאלו שפשוט רוצים לעוף מכאן...


     


לאן כולם טסים?

אתמול, לפני ארבע שנים, חזרתי מטיסתי האחרונה לחו"ל.
טסתי עם אבא שלי וחברה לטיול אופניים בקמינו דה סנטיאגו שבספרד,
שהמשיך לטיול וביקור חברים בספרד,
ארץ שעבדתי בה וביקרתי בה מספר פעמים, ודי התאהבתי בה.
אחרי חודש של שוטטות וביקור חברים,
קינחתי בביקור בברלין. עוד עיר אהובה ומלאה בזכרונות.

הביקור בברלין, והטיול כולו, הרגיש לי מוזר.
מצד אחד מאוד נהנתי מביקור של חברים בחו"ל,
וגם מביקור במקומות חדשים,
אבל ההרגשה הכללית שלי היתה של ריקנות,
כאילו הטיול אינו באמת מרגש אותי,
אלא מרגיש יותר כמו טיול בקניון,
רק שבמקום לצרוך בגדים שלא צריכים, צורכים חוויות.

אבל האין אלו בעצם החיים?
צבירת חוויות וריגושים?

שבוע וחצי אחרי שחזרתי,
התחיל אותו קיץ מפורסם בשדרות רוטשילד,
קיץ של תקווה למהפכה.
אני הייתי בעצמי בתוך תהליך של מהפכה,
עברתי תקופה אינטנסיבית וטרנספורמטיבית במהפכה של אהבה,
ואז גם החלטתי לעזוב את ביתי השכור ולצאת לנדודים,
והתחלתי לכתוב את הבלוג הזה (שחוגג בקרוב שלוש שנים...).

אחת ההחלטות שלקחתי באותו זמן היתה שאני לא טס יותר לחו"ל.
את כל הזמן, האנרגיה, והכסף שלי אני משקיע פה.

עד מתי?
עד שיהיה שלום.
שייפתחו הגבולות ויהיה אפשר להגיע לאירופה דרך לבנון וסוריה,
או לצאת למסע אופניים להודו, דרך עירק, איראן ושאר המקומות המדהימים שבדרך.

נשמע רחוק?
יש לי זמן, אני לא ממהר...
מקסימום בגלול הבא.

ההחלטה להפסיק לטוס התקבלה מכמה סיבות:

1. הסיבה הראשונה היא סביבתית.
כמות הזיהום, או מה שנקרא טביעת רגל פחמנית.
מסתבר ששני הדברים שהכי תורמים ליצירת גזי חממה כיום ברמה הפרטית,
הם טיסות בינלאומיות, ואכילת בשר.
אז את שניהם הפסקתי.
כי כמו שאמר המהטמה - עלינו להיות השינוי שאנו רוצים לראות בעולם.
אז גם אם הפעולות שלי לא יפסיקו את פליטת גזי החממה,
לפחות אני לא אתרום את חלקי,
ומי יודע, אולי עוד כמה יצטרפו על הדרך...

רוצים לדעת מה טביעת הרגל הפחמנית שלכם?
יכולים לבדוק זאת כאן.

2. הסיבה השנייה היא כלכלית.
כאשר אני חיי בתור נווד, אני משתמש במעט  מאוד כסף,
בממוצע, הוצאתי 1000-1500 ש"ח בחודש בשלוש שנים האחרונות.

ברגע שאני מכניס טיסה לחו"ל לסל ההוצאות שלי,
אני מתחיל להיכנס למעגל העבודה-צריכה,
ומתחיל לחפש להרוויח כסף כדי לנסוע.
אין בזה פסול, זה רק לא מה שאני רוצה.

3.להרגיש את הדרך.
לעתים, גם כשהסיבה הכלכלית פחות רלוונטית,
למשל כשהוריי הזמינו אותי לטוס איתם,
גם אז סירבתי.

יש שיגידו שזו סתם עקשנות,
ויתכן שבאמת בעתיד אני אוותר על הרעיון של לא לטוס,
אבל נכון לעכשיו,
יש בזה משהו שמסמל בעיניי את תרבות הנפרדות.

הפריוולגים שבינינו,
אלו שיש להם מעמד כלכלי, ומעמד אזרחי מספק,
נכנסים לטרמינל שבו הם עוברים בידוק בטחוני,
ואם עומדים בקריטריונים המתאימים,
נכנסים לתוך קופסא ממתכת שלוקחת אותך במהירות מירבית,
לנקודה הבאה שבה אתה יורד מקופסת המתכת,
ואתה נמצא במקום חדש.

אפס אינטראקציה עם הדרך,
עם מזג האוויר,
עם האנשים שעברת מעליהם,
עם הנופים שחלפו להם למטה.

אז מה זה אומר?
שבעצם צריך להפסיק לנסוע לארצות אחרות? להפסיק לרצות להגיע רחוק?

ובכן, במידה מסוימת.
אבל יותר חשוב זה איך עושים את זה.
מה המחיר שאני מוכן לשלם עבור הקפיצה לאירופה לסופ"ש,
עבור נסיעת העסקים הדחופה, עבור סיפוק הצרכים המיידי,
בלי התחשבות בדרך, ובלי לראות את התוצאות הרחבות של זה.

כמובן שהתחליפים קיימים, לא צריך להמציא שום דבר (למרות שאפשר כמובן).
פשוט צריך לתת לעצמנו את הזמן כדי לחוות את הנסיעה בצורה יותר מלאה.

שיט מפרשיות, שהוא צורה אקולוגית למדי של תחבורה, שקיים כבר אלפי שנים,
יכול להחליף את התחבורה מבוססת דלק מאובנים, למרחקים ארוכים,
ואופניים, שפועלים על אנרגיית גוף, מסוגלים להחליף את האוטו כאמצעי תחבורה מקומי:

"האם זה צירוף מקרים שאופניים, שרוחב הדרך שהן דורשות הוא קטן בהרבה מרוחב של כביש, ומהירותן המירבית היא כ-30 קמ"ש, שזה גם המהירות המירבית לתנועה מודעת? תנועה שבה אפשר להתבונן בסוגי הצמחים שעוברים בדרך, שאפשר להימנע מדריסה של בעלי-חיים שחוצים את הדרך, וגם מהירות שמאפשרת ליצור תקשורת עם בני-אדם שחולפים בדרכך, ולומר שלום..." - צ'ארלס אייזנשטיין.


שני זוגות אופניים סוחבות עגלה עם כל הציוד שנווד צריך
 בעליות לירושלים....



מה כבר יש לראות פה?

אז לפני ארבע שנים הפסקתי לטוס,
ומאז אני מסתובב פה בישראל.
פעם אחת גם נסעתי לסיני, לפני שהיה שם דאעש,
אז רק אל קעידה הסתובבו באזור....

אני מקווה השנה לבקר גם בירדן.
וכאמור, בעתיד לטייל בכל המזרח התיכון.
חלום תמים, אבל מי אמר שחלומות לא מתגשמים?

ובינתיים אני מטייל פה בישראל.

לפני כמה ימים נסעתי עם חברים מיריחו לישראל.
נסענו ברכב ישראלי, ואני נהגתי.
כולם קיבלו אישור להכנס לישראל לכבוד חג הרמאדן,
והחלטנו לנסות ולנסוע לכנרת.

נסענו צפונה דרך כביש 90,
והגענו למחסום הבקעה.
במחסום, שהופרט ואינו מופעל על ידי צה"ל אלא על ידי חברה פרטית,
ביקשו לראות את האישורים של חבריי,
ואחרי שלקחו אותם ביקשו להכניס את האוטו לבידוק.
פתחו הכל,
הוצאנו את כל התיקים,
דברים מהכיסים, חגורות, כל הסיפור.
תחקרו אותנו לאן אנחנו נוסעים,
וניסו להבין מה הקשר שלי לשאר החבר'ה.
כשהסברנו שאנחנו חברים,
כולם הסתכלו עלינו בעין עקומה.

אחרי זמן מה של תשאול, בדיקות והמתנה,
הגיע אחד האחראים במחסום,
והסביר לנו שאנחנו לא יכולים לעבור,
כי זה לא מחסום למעבר פלסטינים.
את הסיפור הזה יכלו לחסוך לנו כשרק הגענו למחסום,
ולחסוך את הזמן וההשפלה.

לגבי למה אנחנו לא יכולים לעבור,
הוא תרץ את זה בכך שאין להם את מכשיר הבידוק המתאים.
תירוץ די עלוב.
ההצהרה הברורה היא שפלסטינים לא יכולים לעבור ב"סתם מחסומים",
אלא עליהם לעבור במה שנקרא "שרוולים",
מתקן בידוק שמאוד מזכיר את המעבר של בקר ברפתות ובמשחטות.

מעבר בידוק לפלסטינים


הבחור המליץ לנו לנסוע למעבר אחר באזור ג'נין,
אבל הסביר לנו שבמעבר הזה אני לא יכול לעבור,
כי אני ישראלי, ולישראלים אסור להיכנס למה שמכונה שטח A.
אז שאלנו אותו מאיפה כולנו יכולים לעבור,
והוא לא ידע להגיד.

מסתבר שחלק ממדיניות ההפרדה המתוחכמת בשטחים,
דואגת שישראלים ופלסטינים לא יעברו דרך אותם מחסומים,
יש נקודות מעבר לישראלים (שנראות כמו כביש מהיר, כמו בכביש 1, 5 ו-443),
ויש נקודות מעבר לפלסטינים, שנראות כמו התמונה למעלה.
אחת הסיבות שמפרידים את המעברים היא כדי שהישראלים לא יהיו חשופים ומודעים,
למה שצריכים לעבור שכנינו הערבים חסרי הזכויות.

אז אחרי עוד כמה שעות של שיטוטים ובירורים מהיכן ניתן לעבור,
הגענו למחסום ליד טול-כרם.
במחסום יש גם נקודת מעבר לפלסטינים, אבל הוא כבר היה סגור.
אז אחרי עוד בדיקה במטלטלינו,
שלחו אותנו חזרה,
לא לפני שהחיילת החביבה דאגה להקניט אותי על כך שאני מסתובב עם חבריי הפלסטינים,
והציעה לי ללכת ולאסוף עוד כמה חברים פלסטינים מהטרמפיאדה הקרובה...

חזרנו עייפים אך מחוייכים לאקומי,
ואמרנו שננסה שוב למחרת.
למחרת עברנו במחסום בדרך  לירושלים,
בלי בעיות מיוחדות,
ובאנו לתל-אביב.

בילינו יום שלם ליד הים,
בביקור בשוק הפשפשים,
ישבנו אצל עודד שגר בסירה בנמל יפו,
ואכלנו ארוחת ערב עם עוד חברים מאקומי שהיו בתל-אביב.

היה יום מקסים,
כל-כך שמחנו לבלות ביחד,
לדבר, לצחוק, לטייל.
למה החיים חייבים להיות כל-כך מסובכים?
למה אנשים כל הזמן נלחמים?

חזרנו בלילה לאקומי,
אחרי שהורדנו את אחד החברים בקרבת מחסום קלנדיה.

בבוקר שמענו על יידויי האבנים שהיה במקום ועל הנער שנהרג,
והודינו לאל שזה לא קרה כשאנחנו היינו שם.

במהלך היומיים האלו היתה לי הזדמנות להכיר את הארץ קצת יותר טוב,
לנסוע בשומרון ובבקעה ולראות נופים של ארצנו שמעולם לא ראיתי,
וגם להכיר קצת יותר טוב איך זה להיות פלסטיני בארץ,
ארץ שבה נולדת, שבה הורייך גורשו מביתם וכעת חיים כפליטים בארצם,
חסרי זכויות, וחסרי מעמד,
ועדיין שומרים על תקווה, על חיוך, על דרך ארץ.
תודה על התזכורת יא חביבין!!



עם חברי עיאד בשוק הפשפשים




בחזרה לקריה למפגש עם מלאכים

אתמול חזרתי עם חבריי מהיריד האנושי הנודד לקרית מלאכי,
המקום בו קיימנו את היריד הראשון שלנו.

המפגש היה תחת הכותרת - "היריד הריק".
מגיעים למקום, בלי לדעת מי מגיע, מתי ומה הולך להיות...
איך נדע שהיה מוצלח?
אם נרגיש זאת.
או שלעולם לא נדע...

מבולבלים?
גם אנחנו...

חלק מהגישה של היריד זה לצאת מעולם ההגדרות המוכר,
של הצלחה וכשלון,
של יוצרים וצורכים,
של לוחות זמנים.

זה די קשה להתנתק מההגדרות האלו,
ולפעמים זה גם הופך את הפעילות לפחות מסונכרנת,
יותר נמרחת,
כמו דבש,
כמו דנה אינטרנשיונל,
ושאר תופעות שאינן מתמיינות.

אז באתי עם טליה ושני זוגות האופניים שלנו,
שבאו איתנו באוטובוס,
והגענו בסביבות הצהרים המוקדמים.
אחרי פלאפל נהדר במרכז השוקק של קרית מלאכי,
הלכנו להתמקם בפארק.

קראנו, פטפטנו, ניסינו לעשות אווירון,
עד שפתאום הגיע רועי.
הוא ומיכל הגיעו עם המשאית שמחה.
ישבנו מעט ופטפטנו עוד קצת,
רועי ומיכל סיפרו לנו על ההכנות לחתונה שלהם,
ועל החד-אופן החדש שהם רכשו,
ועל שאר דברים שברומו של מוחו המוזר של רועי.

אחר כך באנו לראות את מתקן שטיפת הכלים החדש שהם בנו,
כדי שאנשים יפסיקו להשתמש באירועים שלהם בכלים חד-פעמיים,
ואז הלכנו כולנו לכיוון הפארק כדי להתחיל ולצבוע את המתקן,
לפי הליין העיצובי של פעולה קרקסית.
גיליתי שלצייר קווים ישרים זה ממש קשה עבורי,
ותירצתי את זה בכך שבטבע אין קווים ישרים,
ואני,
אני בסך הכל אדם טבעי...

ואז הגיעו עומר ושלומית,
והכנו ארוחת צהריים,
ודיברנו על היריד המתקרב בג'יסר א-זרקא,
ושיחקנו פריזבי בין לבין.

ואז התקשרנו לריקי,
שכל-כך שמחה שחזרנו לעיר,
ושהתקשרנו אליה,
שמיד היא באה אלינו,
עם כיבוד, ועם ביתה אושר,
ועם אמה שלה ליזה על הקלנועית.

וישבנו ופטפטנו וצחקנו,
ולמדתי לשחק איתם דורקה,
משחק קלפים טג'יקיסטני,
ואפילו ניצחתי פעם אחת את ליזה,
אבל זה היה מזל של מתחיליים,
ובפעם השנייה היא קרעה לי את הצורה...

ואז ריקי הלכה,
וחזרנו לצביעה,
ובלילה היא חזרה,
והמשכנו לשבת ולצחוק,
וריקי קראה לכל מי שהיא מכירה,
ובאו נוער מקומי וניגנו לנו שירים,
ובא חייל מהגרעין נח"ל המקומי,
שפגש פעם את רועי ומיכל,
וישב איתנו גם.
ושיחקנו עוד קצת פריזבי במעגל גדול,
ילדים ומבוגרים,
מקומיים ונוודים,
ונזכרנו שוב כמה החיים יכולים להיות יפים,
כשמורידים את כל הקליפות וההגדרות והמחשבות,
ופשוט נהנים ומשחקים...


חברי היריד יושבים ומנשנשים

ריקי -המלכה הבלתי מעורערת של קרית מלאכי


אז מה באתי להגיד בפוסט הזה?

שכיף לטייל בישראל,
יחד עם כל הכיעור,
יש הרבה יופי.
ואם עוצרים מספיק זמן כדי להקשיב,
כדי לפגוש,
ופותחים את הלב,
אז אפשר לראות עולמות,
ולחוות חוויות,
שלא נמצא לא באנטרטיקה ולא בניו-יורק.

הטיול ממשיך,
מפרויקט לפרויקט, מיריד ליריד,
מוזמנים להצטרף,
זה קצת מפחיד, וגם ממש כיף,
לא צריך כסף או הכנות מיוחדות,
רק לרצות...










יום שני, 29 ביוני 2015

לתחזק ולהתחזק


יש כמה דברים שאני אוהב בתור נווד/חסר בית -
אין צורך לנקות,
אין צורך לתקן ולתחזק את כל הדברים שמתקלקלים,
אין צורך להתעסק עם חשבונות.

יש משהו מאוד נוח בזה שזה אחריות של מישהו אחר.
כמובן שכאשר אני מגיע לבית של מישהו,
אני תמיד משתדל לעזור בנקיונות (בעיקר כלים),
וגם בתיקונים אם צריך (בעיקר החלפת נורות),
אבל אני מאוד שמח על כך שאני מתעסק מעט עם עניינים שוטפים שכרוכים באחריות על בית או דירה.

לפני כמה שבועות עברתי להתגורר בתל-אביב עם זוגתי האהובה המדהימה טליה.
דירה חלומית, עם נוף ליפו ובריזה מהים,
דירה שבה אנחנו רוצים ליישם כל מיני עקרונות של קיימות,
וגם לארח בה נוודים אחרים, וגם סתם חברים.

ולמרות שהדירה הזו היא כל מה שמישהו יכול לבקש,
אני עדיין מוצא את עצמי מתקשה להתרגל להיותי דייר קבע.
כל העברת סמרטוט היא מאבק,
כל סיבוב מברג חורק לי בגוף.

זה כמובן משפיע וגם קשור לזוגיות.
פתאום אני מוצא את עצמי "ממוסד".
לא באמת ממוסד, כלומר,
בלי חתונה, בלי חוזים, ועם מישהי שאני בוחר בלב שלם להיות איתה,
מישהי שהיא מתנה גדולה,
ועדיין זה קשה.

מצד אחד אני שמח שיש לנו בית,
משהו שטליה מאוד צריכה, וגם אני לפעמים,
מקום שאפשר לשים בו את הדברים שלנו,
מקום שאפשר לחזור אליו משיטוטינו ברחבי ישראל ופלסטין,
ועדיין זה קשה.

וכך אני מוצא את עצמי נאבק בין הודיה על מזלי הטוב,
לבין מרמור מתמשך על כך שאני תקוע בגן העדן הפרטי שלי.
מרגיש די חוצפן - באיזו זכות אני יכול להרגיש ממורמר?
אבל כמו שטליה אומרת - לכל אחד יש את הזכות להתלונן,
אז הנה אני מתלונן...



עבודת תחזוק פנימית

בתור מי שמאמין בעבודה רוחנית ופנימית,
ברור לי שיש לי כאן שיעור.
רק שכמו בפעמים רבות כשהשיעור מופיע,
לא ברור לגמרי מה השיעור,
ורק בדיעבד זה מתברר.
ולפעמים השיעור הוא מתמשך,
ועד שלא נלמד אותו,
הוא ימשיך ויחזור.

אתמול התחלתי לשייף ולצבוע את הפרקט שעעל הגג,
עבודה שאני עושה בפעם הראשונה,
וכמו בכל עבודה "פשוטה" של תחזוקה,
מסתבר שזה הרבה זמן ועבודה.
ובסך הכל אני מרוצה מהלמידה,
ומהיכולת שלי למצוא את הסבלנות,
לשייף, ולשטוף, ולצבוע בפעולות חוזרות,
כמו פפו מטאטא הרחובות בסיפור מומו,
או כמו הילד בקראטה קיד,
ווקס און, ווקס אוף.


      



העבודה היא אימון,
ותחזוקה זו אחת העבודות הקשות.
מה שקשה יותר מלתחזק בית,
זה לתחזק יחסים.
לא רק יחסים זוגיים,
אלא בכלל יחסים בין אנשים, משפחה, חברים.

היום כאשר אנחנו מאוד עסוקים או מוסחים,
כאשר יש לנו הרבה מאוד יחסים עם הרבה מאוד אנשים,
זה דורש הרבה מאמץ לתת תשומת לב והקשבה,
ולהיות בקשר כנה ואינטימי.

בהקשר הזה אני נפעם מטליה,
על היכולת שלה להיות בקשר עם משפחתה, עם חברותיה, איתי,
להעניק לכל אחד את התשומת לב הדרושה,
מבלי לבקש כמעט דבר עבור עצמה.

ויכול להיות שזה גם קשור לקושי שלי,
החזרה לעיר, והחברים הרבים שלא ראיתי ולא תחזקתי את יחסי עמם,
ופתאום לראות ולהיות בקשר יומי, והרבה מפגשים וטלפונים (הרבה זה יחסי...).
וכל מה שאני רוצה זה ללכת ולקרוא את משחקי הכס,
ולא לדבר עם אף אחד.


להתאמץ להחזיק

טליה חזרה אתמול מביקור בצפון עם מטבע לשון חדשה בפיה - "לשחרר מעמד",
שזה ההיפך מ"להחזיק מעמד",
מה שרבים כל-כך בימינו מנסים לעשות. להחזיק מעמד.
ונשאלת השאלה מה זו החזקת המעמד הזו?

זה לפעמים נראה אבסורד,
הנסיון שלנו להחזיק אורח חיים שפוי ונורמלי,
בזמן שמסביבנו אנשים חיים מאחורי חומות ומצור,
שבעלי-חיים נשחטים במיליארדים כדי לספק תאוות,
שקרים נמכרים לנו כאמת בפרסומות וב"חדשות",
כל נחלי הארץ מזוהמים ואלו שיש להם כסף קונים מים בבקבוקים,
אנשים ממלאים את הבית שלהם בחפצים,
ואחר-כך עובדים מזריחה עד שקיעה כדי לשלם את החשבונות,
הולכים ללמוד תואר במכללת שקר כלשהי,
ואחר-כך עובדים בעגלות בחו"ל, מוכרים תכשירים במחירים מופקעים,
לאנשים עשירים שרוצים להישאר צעירים ויפים,
כי רק ככה הם יעיריכו את עצמם ויקבלו הערכה מאחרים...

וכולם מנסים להחזיק מעמד.
אולי מה שאני צריך זה להשתגע קצת.
לאבד את הדעת,
לשחרר מעמד.

אבל בינתיים אני עושה מאמץ כדי להחזיק, ולחזק,
כדי שכאשר תגיע הנפילה,
ולצערי היא תגיע,
אז נוכל להחזיק ידיים ולדעת שאנחנו לא לבד,
שיש מי שיוציא אותנו מהבור,
שיש מי שיוכל לתמוך בנו,
כמו מכורים שמנסים להשתחחר מהסם,
וזקוקים לקבוצת תמיכה שתזכיר להם כמה הם אהובים.

אני מחזיק כי זה מה שאני מקבל על עצמי - להתחזק.
בגלל זה אני קורא פרשת השבוע כל שבוע (השבוע עוד לא קראתי, מודה....),
בגלל זה אני עושה מתיחות כל בוקר,
בגלל זה אני לומד ערבית כל יום,
בגלל זה אני משתדל לעשות מדיטציה, ופעילות גופנית,
בגלל זה אני ממשיך ליצור ולפעול ולכתוב,
בגלל זה אני גר בבית עם אהובתי טליה,
בגלל זה אני לא מעשן מריחואנה כבר שלושה וחצי חודשים,
כי זה מחזק,
בתוך כל הכאוס של המציאות,
ומאפשר לי  להישאר עם הראש מעל המים,
וגם לחייך ברגעים מסוימים,
כשהראש שקט, ואפשר להרגע,
ולהסתכל על השמיים, ולהיות בהודיה.

מוזמנותים לבוא להתארח אצלנו בסמטת שלוש,
לחזק ולהתחזק :)

אם נרצה....


      






יום ראשון, 21 ביוני 2015

Whats Your Game?

Not long ago I have started to read the 4th book of "Game Of Thrones" - "A Feast For Crows". I I have not seen the TV show, And I wish to stay with books.  a challenging yet fulfilling task.
The book is full of characters, and unfamiliar words and violence and dark humor. And yet it is amazing. Mostly because of its resemblance to our own rough reality, and also for its diversity and enchantment. Two things that are overlooked today in our  scientific and rational way of living.

The name of the book implies of a way to look at life - as a game. I wrote before (in Hebrew) about my own game and also translated a chapter from Charles Eisenstein's book "The Ascent Of Humanity" called "Back To Play". you can read the original English chapter here.

So if life is a game, then what are the rules? and why do we need rules?

Learning At The Beach

Yesterday I came back from a weekend on the beach with friends and family, and some other nice hundreds strangers who came to celebrate in a nice spontaneous gathering. The Music and the location were set by a group of friends called "The spirit gang", and all the people were invited to come and bring their own things, and to participate in the expanses as much they wished, in the spirit of the gift.

the magic hat collecting donations
 for the expanses of the party


We gathered some dozen friends, one family with toddlers (pardon my high English, it is George Martin's fault), and settled a camp between all the other tents of families and fiends who came to spend a nice Saturday of sea and music. The weather was amazing, cloudy and windy which is good for the hot summer days in Israel. The sea was rough, but the spirits were high. A Kraken shaped kite was hanging in the sky, reminding me of the god of the Iron Isles.

A Kraken kite in the sky






Our camp at the beach


Since the music was not my cup of tea, what I spent my time mostly was playing with my friends' children and with my own friends, the grown children :) 
One of my favorite games is Frisbee. I always carry with me a couple of discs, to play with whoever comes around. Sometimes, when there is no one to play with. or when the wind is too strong to play with others, I play with myself. Actually I play with the wind. I call it 'playing with god'. It teaches you that the way you throw the disc will affect the way it will come back to you. Same as life. What goes around, comes around. Here is a small sample:






There are many games that can be played with Frisbee. There is of course Ultimate Frisbee where two teams play each other trying to score goals, but unlike Football or other competitive games, the players are the referees as well. 

In general I find Frisbee a non-competitive game, and this is one of the reasons I love it so much. Most of the time the game is just for fun. Just trying to throw the disc exactly to your partner's hands, while trying to improve your skill and to reach higher level of beauty in handling the disc. 

So in freestyle Frisbee there are no rules. Just levels of skill and cooperation. And this is something which is missing in our modern culture - to play with each other and cooperate,but not for the goal of winning or fame and success. Instead, to find the meaning in the doing, and reach higher levels of beauty, fun and creativity.


The Game Of God

Another story that I have been reading the last year is the Torah. Every week I read the weekly Torah portion with my girlfriend, and sometimes other friends join. The reason I read this is to try to understand more the religion of the people who live in this country, and to understand more the religion I was born into.

As other secular people, I celebrate the holidays, but I do not know much about them. I also do not know much about the connection of our people to this land of Israel/Palestine/Kna'an. So I read, to understand better the rules of the game, the game of God. And it is a strange game I must say. full of death, and punishment and awe. But I still believe there is a more profound insight in the message written in this story.

After me and my friend finished to read the weekly portion at our camp on the beach, another friend came to us and shared with us her concern about people "becoming religious".  She said it usually make people become strict and can sometime create distance and break good friendships and family relations. I understood her concern, but I also rejected it, and pointed out to her, that many secular people are not willing to accept the choice of a person to live by certain rules, i this case, the rules of the Torah or the Halacha. And by this they are doing exactly what they fear from - distancing a person just because he now lives by different rules or values.

The game of god - what people might call religion, is not understood to me, and I wish to understand more. This is why I learn. By reading the Torah. By talking to friends who come from religious background. By reading Hasidim legends and also by listening to Atheist people talking about proof of lack of god:






The game of cooperation

In his last chapter of the book "The Ascent Of Humanity", the author speaks about playing beside the tower. The tower of Babel that is. The tower that is about to collapse. Our civilization of separation:

"Instead of focusing on survival ("making a living"), our interaction with the world will be our play. After all, our purpose is to understand, appreciate, and participate in nature's ongoing creation of new realms of beauty, and how do we do that? It is through play. Isn't that how a child learns to "understand, appreciate, and participate" in the world? In a sense, the entire course of separation has been nothing but a cosmic play; the difference will be that we will no longer be lost in the game, no longer oblivious to the illusory nature of our separation. With this consciousness, our play will become again playful.
The parallel with storyteller consciousness, described in Chapter Seven, is significant, and in fact play and storytelling are deeply connected. Play is an enactment of a story, a provisional reality with its own rules and agreements. As we become conscious creators of our stories, so also we become conscious players in the cosmic game. All the accouterments of the separate human realm—label and number, images and machines, technology and culture—become our playthings and the instruments of our art. No longer unconsciously lost in that separate human realm, we are free to reunite it with the natural. We reunite its linearity with the rest of the cycle from which we tried to separate it. We reunite its symbols and stories with our conscious creative intentions. We reunite its technology with the purposes and processes of nature. Wielding our gifts consciously now, we can create a human realm no longer at odds with the natural."


So I read the "Game Of Thrones" and I read the Torah, trying to understand the game that we are playing, so I can enjoy it more, and to find other people who want to play this game with me. As I go in this path, I find more and more. People who wish to share and cooperate instead of competing and fighting. 

And in a way this is also a good strategy of survival, because the evolutionary idea of "survival of the fittest", does not necessarily speak of the strongest individual, rather it relates to the group or specie that can adjust and cooperate best with each other. As I explained to a friend who asked me about my weird habit of waking up in 4 in the morning to watch the games of the NBA finals - I do not care who is the team who wins. What attracts me is to see two teams competing one another on who is the best one to cooperate among its members. And in this sense I find competition healthy, when it drives you to self improvement, rather than just being better than the other. 

Basketball is another love of mine, a game of cooperation and creativity, as well as many other follies which are part of professional and commercial sports. What I like there is players who remember this is just a game, and yet they are willing to commit themselves fully to this game.

A good reminder for us that life is just a game are children. With their spontaneous creativity and their joyful curiosity. I want to finish with such a reminder from the champion team's best player - Steph Curry's daughter - Riley, as they give an interview to the sports channels' journalists. May we remember this is just a game and find more joyful and less harmful ways to play it.

If We Want...








יום ראשון, 14 ביוני 2015

עכברוש העיר ועכבר המדבר



עכבר המדבר ישב לו במחילתו,
גירד פדחתו, כרסם גבינתו,
נהנה מהשקט, הסתתר מהחום,
חשב לו, כמה נחמד זה להיות עכבר כל היום.

יום אחד הוא קיבל הצעה
לבוא לעיר הגדולה
שם מחכה לו דירה
עם גג ובריזה וחברה טובה

כל צרכיו ימולאו
כל חלומותיו יתגשמו
כל שיישאר לו זה להנות מהשפע
ללכת לים, ולפגוש את כולם

אמר העכבר, אלך לי אם כך
מדוע שלא אהנה מהעיר
אביא קצת משקט המדבר איתי
ולכל מי שלחוץ אותו אעביר

הגיע העכבר והנה הדירה,
נאה וגדולה וגם נעימה החברה,
והרבה חברים ומשפחה
אך העכבר החביב לא מצא לו מנוחה

אמר לעצמו אלך ואביא לי ארוחה טעימה
מעדן שאין במדבר, אולי איזה גלידה טובה
הלך העכבר ובדרך עבר
דרך כבישים סואנים מלאים רוכלים וקבצנים
ועכברות נאות בבגדונים קצרצרים
והעכבר הרגיש איך צרכיו מתרבים

ובעודו מחפש את הגלידה הקרובה
התעכב להסתכל בחלון ראווה
ואז פגש אותו מכר, ושאל מה נשמע
והעכבר פטר אותו בקצרה
כי כבר רצה את הגלידה

וכשהגיע לגלידה ראה המון טעמים
וצבעים ומרקמים ופצפוצים מנצנצים
הוא רצה מהכל אך היו לו רק כמה שקלים
מספיק לכדור אחד במקום לכמה כדורים

קנה לו כדור גלידה עגול וגדול
וזלל בתאוותנות תוך דקה חיסל הכל
ואז חזר לדירה שמח וטוב לבב
עד שהשתעמם ותהה מה עכשיו

חיפש וחיפש ועדיין לא מצא
עד שעצר והסתכל במראה
ומולו לא תאמינו מה ראה
עכברוש גדול ומלא תאווה

נבהל העכבר, ואז נזכר
עכשיו אני בעיר, פה זה לא המדבר
פה אני עכברוש כמו כולם
זללן וחמדן ואפילו מעוצבן

פה אין לי את השקט של המדבר מסביבי
פה עלי למצוא את השקט בתוכי
לשבת בשקט גם כשמנועים רועמים
ולהיות אדיב גם לכל הקבצנים

במקום לזלול, לחפש מה ליצור
ובמקום למהר לדעת מתי לעצור
ולנשום ולראות ולהריח את הפרחים
ולזכור שאם חסר לי אוכל, יש מלא בפחים

ובעיקר לראות את העכברושים מסביבי
ולהבין שאחיי הם, ולמצוא להם מקום בליבי
כי עכבר המדבר הוא שקט ורגוע
אבל כשהוא מגיע לעיר גם הוא הופך לעכברוש פרוע...




יום ראשון, 7 ביוני 2015

visit palestine




הגלויה המפורסמת של פרנץ קראוס

אז מה אתם מתכננים לקיץ?

טיסה לאירופה?

אולי איזה נסיעה לצפון?

ווי ווי העיקר שלא תפרוץ איזה מלחמה... שוב פעם תחרבש לנו את כל התכניות.

המדהים הוא שאנשים שוכחים כל-כך בקלות, כה מייחלים לשקט,
כך שכל עוד אין טילים ופיגועים,
כולם מוכנים לעשות כל מה שאפשר כדי להסיט מבט ממה שקורה פה ממש מעבר לחומות.

ובכן,
כבר אי אפשר להסיט את המבט.
למה יש פה חרם? למה כולם שונאים אותנו? מה רוצים מאיתנו? למה כל הזמן יש פה מלחמות?

הגיע הזמן להתוודע למציאות הלא נעימה.
במקום לברוח לאמריקה או להודו,
לצאת לטיול קטן, ממש מעבר לפינה,
ולראות את פלסטינה.


יעד לא רגיל

באופן מפתיע, YNET פרסמו השבוע כתבה מתורגמת של כתב CNN שביקר בעזה.

גם בנקסי החליט להגיע לעזה כדי לצייר כמה יצירות ולהעלות את המודעות למקום מוכה המלחמות והאלימות הזה:


      




המצב בעזה הולך ומתדרדר.
בכל מבצע ההרס הולך וגדל, ובכל שנה היאוש הולך וגדל.
לא משנה אחריות של מי מטילים על כך - של ישראל, של החמאס, של העולם,
מה שבטוח זה שהתושבים שם סובלים, רובם מיואשים,
ומה שעוד בטוח, זה שעד שהמצב הזה לא ישתנה, אנחנו הישראלים לא נדע שקט,
כי מה לעשות, כאשר השכן שלך סובל, הוא ידאג שגם אתה תסבול,
זו דרכו של עולם.

ולכן יש לנו אחריות,
קודם כל להיות מודעים,
ואחר-כך גם להבין איך אנחנו יכולים לשנות את המצב,
בין אם בתרומה הומניטרית לתושבי המקום,
בין אם בשינוי מדיניות בקרב מקבלי ההחלטות (שדואגים לרווחי סוחרי הנשק במקום לתושבים),
בין אם ביצירת קשר עם תושבי עזה דרך האינטרנט,
בין אם בקריאה של ספרו של הרופא מעזה עזאדין אבו אל עייש - לא אשנא.
בין אם בסירוב להשתתף ולתמוך בהפצצות הנמשכות וחסרות התועלת.


יש לי חלום לבקר בעזה,
לראות את חופיה,
לשקם את בתיה,
לראות את תושביה חופשיים ושמחים,
כמו גם את תושבי הדרום המיואשים.

עד שייפתחו הגבולות,
הנה כמה תמונות:


ארבעה כיווני אוויר







לבקר מעבר לגדר

אז את החומה של עזה די קשה לעבור כרגע,
אבל את חומת ההפרדה שבנינו לאורך יהודה ושומרון אפשר לעבור די בקלות
(אם אתה יהודי),
וזוהי הזמנה לבוא ולבקר במחוזות האלו,
ולראות את המציאות של החיים כאן (אני כרגע כותב מקפה-קפה שבצומת אלמוג/יריחו) במו עיניכם.

קודם כל אני מזמין את מי שרוצה לבוא ולבקר באקומי -
ביתי בחצי שנה האחרונה, ומקום מפגש, אחד הנדירים,
לישראלים ופלסטינים אשר רוצים ומוכנים להפגש יחדיו,
קודם כל כבני-אדם.

למי שמגיע לאזור אני יכול להמליץ על כמה אתרי טיול -

1. עין מבוע וואדי קלט - עין מבוע היא נביעה אשר הפכה לשמורת טבע. במקום יש מעיין שנובע לתוך בריכה בנויה. המקום פתוח וחינמי לכולם, ויש בו שולחנות פיקניק ושירותים, מה שהופך אותו למקום בילוי למשפחות מכל קשת החברה הישראלית-פלסטינית. בסופי שבוע המקום הוא ממש מיקרו-קוסמוס של המציאות הישראלית שממזרח לגדר. חוויה אנתרופולוגית מעניינת, וגם מקום נהדר בטבע.
ואדי קלט (נחל פרת) אשר באמצעו נמצא המעיין, הוא אחד הנחלים היפים במדבר יהודה, אשר יוצא מצפון ירושלים ונשפך ליריחו. ניתן ללכת לאורכו במסלול הליכה די מדהים, ולראות בדרך את מנזר סט ג'ורג' אשר חצוב בתוך ההר. כמו רוב נחלי הארץ, לאחרונה גם הנחל הזה זוהם על ידי מתקן טיהור שפכים מאזור רמאללה, ולא ברור מתי תטופל הבעיה. עד להודעה חדשה מי הנחל אינם ראוים לרחצה.... עוד סימפטום של תרבות הצריכה והזלזול שלנו באמא אדמה... ויחד עם זאת המסלול מרהיב ומהנה.

2. למי שרוצה להכיר מסלולי הליכה ותיירות נוספים באזור מומלץ ליצור קשר עם חברי, מדריך הטיולים אוסמה אלווט, איש יקר, מדריך טיולים מעניין  ופעיל שלום אמיץ.

3. נחל אוג הוא מסלול הליכה נוסף אשר רוב האנשים פחות מכירים. אפשר להגיעלמסלול מצומת אלמוג, או להתחיל אותו בדרך מירושלים באחת היציאות מכביש 1, ואז לחזור באוטובוס.


מי שמעוניין כחלק מהביקור שלו מעבר לחומה להכיר גם את מציאות החיים הפוליטית באזור,
יכול להצטרף למגוון הסיורים שמציעים ארגונים שונים:




ואני מניח שיש עוד כמה וכמה ארגונים אשר מעוניינים להנגיש לציבור את המציאות שאנו לעתים מעדיפים שלא לראות.


למי שזה הארד קור מדי בשבילו לנסוע ליהודה ושומרון/ הגדה המערבית, אני יכול להציע ללכת לאחד מהסיורים שייערכו בחודש הרמאדן הבא עלינו לטובה בכפר ג'סר א-זרקא. הזדמנות להכיר את התרבות הפלסטינית/ערבית/מוסלמית, מבלי לעבור את החומה .

מי שרוצה להגדיל ולעשות,יכול להרשם לקורס הערבית המוצע במתנ"ס בכפר,
קורס שנקרא גשר לערבית, אשר השתתפתי בו בשנה שעברה,
והיה חוויה מדהימה ומשנת חיים עבורי.
כי השפה היא מפתח גדול לשינוי תפיסה.



להכיר את האחר

חלק חשוב בלעשות את הסיורים האלו,
זה כדי להתגבר על הפחד שמזינים אותנו בחדשות,
הפחד מהאחר.

המחשבה שבכל מקום אורב לנו מחבל שמחכה לפגוע בנו,
ושכאשר אנו חוצים את החומה אנחנו נתונים לסכנת חיים תמידית,
כאילו שאין חצי מיליון יהודים ו2.5 מיליון פלסטינים שחיים בשטחים בכל יום (גם כשאין פיגוע).

זה מזכיר את המחשבות שיש לאנשים מחו"ל על החיים בישראל כולה,
כאילו שכל יום פה הוא הסתתרות במקלטים והליכה עם שכפ"צים,
ועד שלא מגיעים ורואים את הנורמליות שבחוסר נורמליות,
קשה להאמין עד כמה החיים יכולים להיות "רגילים",
אפילו כשכולך מוקף גדרות, וחיילים, ומחסומים.

חלק לא פחות חשוב בביקור מעבר לחומה,
הוא להכיר גם את המציאות של התושבים היהודים,
מה שנקרא בשפה התקשורתית - מתנחלים.
לצערי, אלו אשר מבינים שהפלסטינים הם בסך הכל בני אדם שמנסים לחיות את חייהם,
חוטאים פעמים רבות בחוסר ההבנה שגם היהודים הם בסך הכל אנשים שמנסים לחיות את חייהם.

לאלו יש צבא ששומר עליהם,
לאלה אין.
לאלה יש מים בחינם, לאלה יש מים פעם ב-18 יום.
אלו מוקפים צבא ומחסומים, אלה מוקפים גדרות ופחדים.

אבל לכולם יש ילדים, והורים ואחיות ואחים,
לכולם יש צרכים, פיזיים ואחרים,
לכולם יש סיבה למה הם בוחרים לחיות במקום ההזוי הזה שנקרא ישראל או פלסטין.

כדי להבין את הסכסוך, את הכיבוש, את הדיכוי, או איך שלא תקראו לזה,
וכדי לנסות להבין את הדרך לפתור אותו,
כדאי שנתחיל להכיר את האנשים שחיים אותו ברמה היומיומית,
להבין את הצרכים שלהם, ולראות איך אפשר לענות עליהם,
בלי לכפות ולשלוט באחרים.


אז לפני שאנחנו ממהרים לתורים בשדה התעופה,
לפני שאנו קופצים לצו 8 נוסף,
לפני שאנחנו משמיצים ומגדפים את ה"הם" ה"אחרים",
בואו נעשה מאמץ,
ונצא מהחצר המגודרת שלנו,
נלך לטייל ולבדוק ולראות ולפגוש,
מי חי בארצנו
ארץ זבת חלב ודבש ודם
ושנאת ואהבת חינם

בואו נבין מה יש,
כדי שנוכל להבין מה אנחנו רוצים שיהיה,
כי אם לא נבין ולא נדע,
איך נרצה?



      





יום ראשון, 31 במאי 2015

זמן שתיקה והעונה שהיתה




עברו שבועיים מאז כתבתי בפעם האחרונה. הרבה זמן...

התגעגעתי לכתוב, וגם נהנתי מהזמן עם מעט מחשב.

זה משמח ומדכא בו זמנית לשבת מול המחשב. מצד אחד זה מאפשר לתקשר עם אנשים רחוקים, ולהפיץ רעיונות וסיפורים, ומצד שני זה לפעמים מרגיש לי כמו בריחה, מהמציאות, מהאנשים הקרובים אליי, מהרגשות שלי.

אחד הדברים שאני אוהב זה לקבל פידבק על הכתיבה, מאנשים שניגשים אליי ומספרים לי שהם קוראים ונהנים. אז קודם כל,  אני אשמח לדעת כמה ומי האנשים שמנויים לבלוג הזה (זה לא רשום לי משום מה), אז בבקשה תשלחו לי מייל שמספר לי שאתם קוראים אל arnishomer@gmail.com . אשמח כמובן גם לשמוע מחשבות והתרשמויות ובקשות ומענות. תודה!!

לפני שבוע סיימתי חמישה ימי ריטריט ויפסנה של מרכז תובנה ודהרמה מעורבת חברתית. היה מעניין, ומאתגר ונהדר לשתוק חמישה ימים. הריטריט הוא לא לגמרי בשתיקה – יש זמנים מוגדרים של שיחה ושל שיתוף, אבל חוץ מהזמן הזה אתה אמור להיות בשתיקה, גם בשביל עצמך, וגם כדי לכבד את הצורך בשקט של המשתתפים האחרים. השתיקה היא לא רק מבחינת דיבור, גם מבחינת קריאה וכתיבה, וכמובן ללא טלפונים ומחשבים.

כך נוצר מצב שאתה חולק עם אנשים חדרי שינה, ארוחות, פעילויות, במשך חמישה ימים רצופים, מבלי להכיר את הסיפור שלהם ומבלי לדעת עליהם דבר, אלא רק להרגיש את הנוכחות שלהם. ובעיקר אתה מבלה זמן עם הנוכחות של עצמך, עם הרגשות שבתוכך, עם הקולות שבראשך.

הריטריט שהונחה על ידי המורות המדהימות שירי וזוהר, היה מיועד לפעילים חברתיים, כלומר אנשים אשר מה שמטריד אותם הוא לא רק בעיותיהם האישיות אלא גם חוסר הצדק והבעיות החברתיות והסביבתיות של העולם הרחב. הזמן בשקט, המדיטציה, אפשרה זמן לבחון מאיזה מקום אנחנו פועלים, מה המניע שלנו, ומה התחושות שעולות בנו כאשר אנו פועלים באופנים מסוימים.

אני למשל שמתי לב שמאוד מפריע לי בזבוז. שהרבה מהפעולות שלי, וגם הרבה מהכעסים ומהתסכול שלי הוא מלראות את המשאבים הפיזיים של עולמנו מנוצלים ונזרקים כלאחר יד, ו(לתפיסתי) ללא הערכה מספקת. ניסיתי לבחון את התפיסה הזו שלי. מה זה בזבוז ומה זה בסך הכל החיים? מה הופך צריכה והשלכה של משהו לחלק מתהליך החיים, ומה הופך אותו לזלזול בחיים?

עוד מחשבה שעלתה בי, היא האם התפיסה שלי של בזבוז נובעת ממקום של תודעת חוסר, שבה אני חושש שהבזבוז יביא לכדי מחסור, או שיש בכך משהו עמוק יותר, אשר מנסה להביא לשלמות והרמוניה?

בכל מקרה, מחשבות שכאלו הן מה שהעסיק אותי, כמו גם ההתעסקות עצמה במחשבות, וכיצד אפשר להשתיק את המחשבות, מבלי לברוח לגירוי אחר. התשובה של המדיטציה היא כמובן לחזור לנשימה ולמודעות לגוף. אפשר דרך מדיטציה בישיבה, אבל אפשר גם דרך הליכה, ובעצם דרך כל עשייה שנעשית בתשומת לב ובמודעות. אני מצאתי שדרך מצוינת עבורי היא לעשות פעילות גופנית, כמו עמידת ידיים, טיפוס על עצים, והזזת האוזניים (בלי ידיים).


שמש של בוקר מאירה באהבה על ביתנו הקטן באקומי



העונה שהייתה

ביום שישי חגגנו את סוף העונה באקומי. חמישה חודשים של עשייה ואי עשייה במקום הייחודי הזה בואך יריחו. הגיעו כמה עשרות משתתפים, אנשים אשר היו חלק מהקהילה – מתנדבים, אורחים, חברים מיריחו ומצומת אלמוג, פעילים משנים קודמות, וגם כמה פרצופים חדשים.

האירוע היה מחמם לב, לראות הרבה אנשים שכבר מרגישים קרובים, ישראלים ופלסטינים, חוגגים יחדיו את האהבה שביננו, אהבה שלמדנו שהיא אסורה, אהבה שלמדנו שאינה אפשרית, כי עלינו לפחד אלו מאלו.

האירוע היה יפה, למרות ואולי בגלל הפערים שעדיין קיימים בינינו. הבדלי תרבות ושפה, הבדל ביחסים בין גברים ונשים, הבדל במוזיקה ובהרגלי העישון, הבדל באוכל וביחס לכסף, המון הבדלים. ועם זאת רקדנו, שרנו, שוחחנו, בישלנו, ניקינו, צחקנו, בכינו, ונשמנו ביחד. לא כאילו אין סכסוך ומלחמה בינינו, אלא מתוך הבנה שאנחנו יכולים להתגבר על הסכסוך, שאנחנו יכולים ליצור קירבה אמיתית שמתעלה על ההגדרות והגבולות הפוליטיים שלנו.

העונה כולה הייתה מלאה ברגעים. רגעים של שמחה ורגעים של עצב. רגעים של ייאוש ורגעים של תקווה. רגעים של שעמום ורגעים של יצירה. רגעים של אחווה ורגעים של בדידות. כל-כך הרבה רגעים, שלפעמים קשה להכיל ולזכור את הרגעים האלו.

רגע אחד שזכור לי:
נסיעה שלנו לעין-מבוע שבואדי קלט, שמורת טבע ששניים מהפקחים שלה - עיד וסבסטיאן - הם חברים פעילים בקהילה. הגענו למקום כעשרה אנשים, זה היה יום שבת. במקום היו משפחות פלסטיניות, חיילים צעירים בחופשה, ובאופן כללי אנשים מכל מיני סוגים. באופן טבעי התחלנו לעשות את הדברים שאנחנו אוהבים - פתחנו שולחן עם מגוון מאכלים, חלק התחילו לעשות אקרו יוגה, אסמעיל התחיל לחלל בחליל. הסקרנות של האנשים במקום היתה גלויה - מי זאת החבורה המוזרה הזאת של אנשים? די מהר התפתחה שיחה עם השכנים. המשפחה הפלסטינית שלידנו הציעו לנו מאפים ממולאים. החיילים שלידנו הציעולנו קפה. הילדים התלהבו מהאקרויוגה ורצו גם. ובצורה טבעית נוצרה אינטראקציה בין כל האנשים שעד לפני רגע היו זרים ומפורדים. זה הזכיר לי את הכח הגדול שיש לאנשים שמכירים ואוהבים ליצור שינוי במרחב שלנו, ואת היכולת שלנו ליצור מציאות. כמובן שהיו גם ויכוחים, ולא כל מי שפגש אותנו ושמע מה אנחנו עושים בהכרח הסכים, אבל כולם היו די מופתעים לשמוע שמקום כזה קיים, וגם שמחו לדבר איתנו. ואכן זה סוג של נס שהמקום הזה קיים...

אני רוצה להודות לחברתי רחלי, שכבר לפני קרוב לשנה, כאשר לא היה ברור אם כל הדבר הזה יקרה, אם אקומי ייפתח השנה, ומי יהיה בו, כבר אז רחלי עמלה וישבה ודיברה ונפגשה ועשתה מה שהיא יכולה כדי שהמקום הזה יקרה. וזה קרה. היא לא עשתה זאת לבד כמובן. היו איתה אסמעיל וגוני, ואז נועה הצטרפה. וזכור לי ערב שישי אחד שרחלי ישבה איתי ועם טליה וסיפרה לנו, והזמינה אותנו לבוא ולהיות חלק מהמקום המופלא הזה. וכך קרה.

יש הרבה שאלות להמשך – האם אנחנו יכולים לגדול? ומה לגבי חלוקת תפקידים? והאם זה הכי טוב שאנחנו יכולים לעשות? ומה בעצם אנחנו עושים? וכל השאלות האלו הן טובות וחיוביות, אבל טוב גם להזכיר לעצמנו לקבל את מה שיש
כרגע, ולזכור ולראות את כל האנשים האהובים שלוקחים חלק ונותנים מעצמם כדי שהמקום הזה יקרה.

אז בעיקר אני רוצה להגיד תודה!

תודה גוני, תודה רחלי, תודה נועה, תודה טליה, תודה אסמעיל, תודה פרנסיס, תודה עיאד, תודה ארז, תודה עלי, תודה מליסה, תודה אווה, תודה אן, תודה אלין, תודה גרי, תודה שלומי, תודה רותם, תודה מימי, תודה ג'יני, תודה לכל מי שלקח חלק בעונה המופלאה הזו, תודה גם לאלו אשר איני יכול להזכיר את שמם מתוך הסכנה לשלומם, תודה להוויה, תודה לאהבה.

אם נרצה
קיים מקום
ובו כל אחד יכול לחלום
מה הוא ומי הוא ללא קשר לדגל או לאום
יהיה אשר יהיה

אם נרצה...



       

יום ראשון, 17 במאי 2015

Life is (not?) a picnic


"Once there was a teacher who lived with his students in a temple. One day, a student asked, "Dear teacher, can we arrange to have a picnic?" The teacher said, ":Yes, we will have to find a day when we can have a picnic." Yet they were so busy, they never found even one day. A year passed, then two, then three, and still they hadn't had a picnic. One day, while walking together in the city, they saw a funeral procession. The teacher asked his student, "What is that?" And the student said, "They are going on a picnic. The only picnic they have is when they die." 
I lived through two wars in Vietnam, and I know what war is - you don't know whether you will be alive this afternoon or this evening. There is fear, anger, and despair. If you don't know how to manage these things. you cannot survive. That is why our practice is to have a picnic right here, right now, and not wait. Is it possible for Israelis and Palestinians to have a picnic and to enjoy every moment of it? I think so."
Thich Naht Hanh / Peace Begins Here

I read this beginning of a book about the peace between the Israelis and the Palestinians by Thich Naht Hanh, and it is so relevant, I decided to write about it. because this is exactly what we are trying to do.


wallace and gromit having a picnic on the moon

Many people  do not know about the place I live - Ecome,  and when I tell them about the place, or when they come for the first time and ask - "what is that place about?" - it is sometime not so easy to explain. But now I think I have a good definition of what we are doing, backed and recommended by a well known Buddhist teacher and activist.We are having a picnic!!

some people may think that having a picnic is not serious, and also not something that could give a real answer to the political and other problems we have with this ongoing conflict.

 Some may say that this is mocking the Palestinians that are struggling to survive, and instead of supporting their struggle, we are having a picnic.

Some may think that having a picnic is what lazy people do, and that without hard labor there will be no change in our bloody and harmful reality.

Well, I have to disagree. Having a picnic may seem like all of these, but actually it is  very hard work to have a proper picnic. especially if you are doing it with the one you were taught to fear and fight against.



HOW TO HAVE A PROPER PICNIC?


a picnic requires some preparation: making food, choosing a nice shady and quiet spot, and also a nice platform to sit on, whether it is grass, a blanket or a mat. 

Choosing the food is not so easy when you are having a multicultural picnic. Some are Jewish. some are Muslims, some are Christians (who do not have many food restrictions), some are vegetarian or even vegan. So when choosing and making the food it is important to find the most basic common dishes so that everyone will be satisfied, and also invite people to bring their own treats, in case the menu is not delicious enough for them.This should always be in some sensitivity because many people might get offended when you eat something they prohibit from themselves.

I personally say - Go Vegan. It suits everyone, even the non-human members of the picnic (the cats might need to go hunt...). 

Choosing the spot - this also requires some thinking and awareness, since some people are often not welcome in some places. For example - Palestinians can not go outside of the wall without a permission, and Israelis are not allowed in area A of the Palestinians territories, which means main cities and villages. Also poor people are not welcome in public spaces and noisy creatures are not welcome in libraries. So picking a place can also be a tricky business. This is why Ecome is located at Jericho (almog) junction, so it has accessibility for both Palestinians and Israelis, and it is on the main road from Jerusalem to the dead sea.

In general, I would recommend to pick a place with shade, some accessible running water (especially important when children are involved) and some open space to go around and find your quiet spot if you wish to be alone for moment or two.



Having a picnic inside our empty new pool 



Platform - to have a nice comfortable platform for everyone to really enjoy the picnic is not that simple as well. Some people have special needs. Some need a chair with a backrest, and some need a place to lie down. The children usually need some safe space to run around. And all of us need to feel secure and trust with the people we share our  picnic with, if we really want to enjoy it. So to have all this, you need some skilled picnic organizers, that can create and adjust the platform for everyone's needs. Of course it is not only up to the initiators of the picnic. The participants themselves have to take part in creating the right atmosphere so that everyone can enjoy the picnic.
Beside this, it is always good to bring a towel. Don't forget a towel. It can be useful in such many ways.

Entertainment - for some of us it is not enough to be with each other and some good food outside. We need more attractions, otherwise we will go a little crazy:



        


So of course shooting in the air while  playing music in a picnic is nicer than shooting each other, and yet, some of us are very traumatized by the heavy use of weapons in our culture, and would prefer a different kind of activities, such as - juggling,  acrobatics, drawing, yoga, playing games, writing and cloud watching. All of these are free, fun and healthy practices that can enrich our picnic and also overcome language and cultural gaps.


Beside all of these practical advice about having a picnic, I what to highlight want prevents us today from having a decent picnic. First, the technology. Today we are flooded with electronic devices that entertain us and give us all the excitement we need (or at least that is what we think), that going out on a picnic may sometimes even seem as trouble. Why go out with people, some of them we do not even know or like, instead of watching a funny video or chat with my friends? This is an obstacle we need to overcome, especially with the young generation, if we want to rediscover our human connection and belonging.

The second is what Thich Naht Hanh described in his book - our lack of time. most of the time we are so busy doing things, that we are lacking the time to enjoy our life. sometimes we are busy in doing very important things such as driving our children to school or garden, writing a essay for university or trying to raise funds for our NGO. Yet, the fact is the more we try to create a better system, the less we succeed, and the crises are just mounting up. I believe it is time we slow down and start spending more time with our loved ones, and then also with the ones we hate or scared of, if we really want to bring a radical change and to heal our pains as a human family.

There is always time for a picnic,
if we want...




        

יום שבת, 9 במאי 2015

לצאת לטיול מחוץ לעצמי


היום הייתי בים עם חברים.
אין על להיות בים עם חברים.
מסביב היו מלא אנשים עם ציליות, מטקות, וילדים, רמקולים ואופנועי ים.
זה אחד מהחופים שעדיין לא צריך לשלם עליהם חניה
ואולי בגלל זה רואים אנשים מכל הסוגים,
וגם המון פלסטיק.
גם אנחנו תרמנו לחגיגת הפלסטיק.
(למי שרוצה שבוע הבא יש הזדמנות גם לבוא ולנקות את החוף,
למרות שלדעתי הפתרון הוא בלהפסיק לצרוך ולהשתמש בפלסטיק).

כאמור,
אין על הים.
הים הוא המקום שאליו אפשר להגיע ולהרגיש חופש,
הים זה מקום שבו אנשים מכל הסוגים והגילאים נפגשים,
הים זה מקום של משחק, של כיף, של יופי, של נחת,
מין אי של שפיות בתוך המציאות ההזויה שאנחנו חיים בה.

חבל שלא כולם יכולים להגיע לים:





מאז שאני חי באקומי,
המציאות היומיומית של הפלסטינים בכל הנוגע לחופש תנועה,
האפשרות לעבוד, ללמוד, ולחיות חיים "נורמליים",
הרבה יותר נוכחת, ובזכות כך אני נזכר כל יום מחדש,
מה באתי לעשות....

רגע,
מה בעצם באתי לעשות?
באתי לשחרר את הפלסטינים?
יש לי בכלל אפשרות לשחרר את הפלסטינים?

ומה עם הנשים שכלואות במטבחים?
ומה עם הילדים שכלואים בבתי-הספר?
ומה עם בעלי החיים שכלואים בתוך מפעלים לבשר וחלב?

מי אני שישחרר את כולם?
האם לא כדאי פשוט לשחרר את עצמי?
והאם זה לא אותו דבר?


החופש להיות מה שבא

בשיחה עם אחד מחבריי למהפכה של אהבה,
שהיו איתי היום בים,
שוחחנו על הדרך ליצור שינוי.
הוא אמר שהוא אינו מאמין במהפכות,
אלא באבולוציה.
כיום הוא מנסה להכניס את פרקטיקת המיינדפולנס,
לתוך מכללה אקדמית,
מתוך רצון לחולל שינוי בקרב מנהלים ומקבלי החלטות.

לשם כך הוא אמר שהוא מוכן להתלבש כפי שמצפים ממנו,
ולנסות להיראות כמו מישהו "מכובד",
כלומר לצאת מעצמו,
על מנת ליצור יכולת הקשבה אצל אלו אשר הוא מנסה לדבר איתם.

הוא דיבר על כך שאת השינוי אפשר ליצור מבפנים,
ושכל אחד יכול להביא שינוי למקום העבודה שלו,
ולתוך צורת החיים שהוא חי.

מאוד התרשמתי מהדברים שלו,
מהצניעות והשליחות שלו,
כי גם אני כמוהו מאמין
שחופש מגיע עם אחריות.

וחלק מהאחריות היא להיות חופשי בעצמי.
לצאת לרגע מההגבלות שהחברה שמה עליי,
לשכוח מי אני אמור להיות,
ובעיקר לצאת מהדימוי של עצמי.

"אני" לא בא לשחרר אף אחד,
"אני" לא עושה שום דבר בשביל אף אחד,
"אני" בסך הכל יכול להיות אני.
למרות שאין אני


       



אבל רגע,
אם אין אני, אז מה יש?
מה זה בכלל משנה מה אני עושה?

כמו שאנשים חכמים אמרו פעם,
כל מה שיש זה תודעה שחווה את עצמה
דרך אחרים,
דרך המפגש,
דרך אני-אתה של מרטין בובר,
דרך המילים והמעשים שאנחנו מקיימים כאן ועכשיו,
במציאות הזו,
שאנחנו קוראים לה "החיים".

לפעמים אני מוצא את עצמי כלוא בתוך התפיסות של החיים
בתוך ההגדרות הפוליטיות של ישראלי ופלסטיני,
בתוך ההבניות החברתיות של גבר ואשה,
בתוך השיפוטיות שלי על מי שעושה דברים "טובים" ו"לא טובים".

לכן חשוב מדי פעם לצאת מעצמי,
ולהיות מסוגל להסתכל מנקודת מבט אחרת.

אפשר לעשות זאת דרך מדיטציה.
ואפשר גם דרך מרחיבי תודעה.


אז מה חדש?

אתמול סיימתי לקרוא את ספרו של אורי לוטן -
"יש חדש במערב - תולדות הניו-אייג".
הספר מתאר את ההסטוריה של המאה ה-20
דרך קורותיהם של המיסטיקנים, הגורואים, והחוקרים של הרוח.
ביניהם נמצאים אלברט הופמן - מגלה ה- LSD,
ומגוון חוקרים אקדמיים, כמו טימותי לירי, קן קיזי,
ואלדוס האקסלי, הסופר שכתב את "עולם חדש מופלא"
החזון הדיסטופי שכל-כך מדבר על ימינו אנו,
וכתב גם את "דלתות התודעה",
שאותו עדיין לא קראתי.

הספר מזכיר לי שיש עולם שלם של קסם ודברים נסתרים,
כאלו אשר איננו יכולים להסביר,
ושלא הכל ידוע, למרות שנראה שבעידן האינטרנט הכל גלוי.

הלוואי ונגלה את הקסם של הנסתר בחיים,
ונהיה בהודיה על הדברים הגלויים,
על ציוץ ציפורים, ומשחק של חתולים, על תמימותם של ילדים,
על מרחיבי תודעה, ואנשים מוזרים,
על מגע אנושי, ועל תשוקה מינית,
על שינויים גדולים כקטנים , ועל מצבי רוח חולפים.

אם נרצה...

נסיים עם תובנה של חוקר תודעה חביב בשם טרנס מק'קנה
(אפשר להפעיל כתוביות בעברית)