רוקדים בין הכסאות

נתחיל בעדכון עוד משבוע שעבר...
איזה קשה זה לכתוב דברים מלפני שבוע כשהזמן זז כל-כך מהר....

יריד בבאר-שבע

ביום שני שעבר, עדיין חג סוכות, הגענו לגן שני אליהו בשכונה ד' בבאר-שבע
כדי ליצור יריד יחד עם נאבקות הדיור הציבורי בבאר-שבע.
נאבקות הדיור הציבורי הן בעיקר אמהות, ממעמד סוציו-אקונומי נמוך,
אשר נאבקות מול המפלצת הבירוקרטית של מדינת ישראל בנסיון לקבל דיור ראוי להן ולילדיהן.

יצרנו איתן קשר לפני חודש אחרי יריד שהשתתפנו בו במושב מסלול,
והחלטנו שאנו רוצים לתמוך בהן ובמאבק שלהן,
כי למרות שלנו אין בית, מבחירה,
אנו מאמינים שלכל אדם יש את הזכות לבית,
ולנו כחברה יש את האחריות לדאוג שלכל אחד יהיה בית.
כמובן שבית מבטון, עם כבלים וביוב זה לא הבית שאני רוצה שיהיה לי,
אבל היום זה חלום של הרבה אנשים,
וייקח זמן עד שנתחיל ליצור צורות דיור קצת יותר יעילות ויצירתיות.

אז ביום שני, בערב שלפני היריד,
הגענו אני ,טליה ועומר לפארק השכונתי,
פוגשנו את האמהות עם הבעלים והילדים,
וניסינו להבין יחדיו היכן יעמדו למחרת הדוכנים.

אני וטליה התבאסנו קצת על זה שהאוכל היחיד שיהיה זה
שערות סבתא, נקניקיות, טרופיות ומים מבקבוקים,
אבל מה לעשות, לפעמים צריך ללכת עם מה שיש.
כדי לתת אלטרנטיבה החלטתי גם לדאוג להגיש קערה של פירות וירקות
שיהיה למי שבכל זאת רוצה קצת דברים מזינים.

אחרי איזה שעתיים של צחוקים וקפה,
נשארנו לישון במקום, ולשמור על הציוד שנשאר בתוך הסוכה,
בזמן שהמשפחות חזרו לבתיהם בשכונה.

זו כבר הפעם החמישית שאני נשאר לישון בפארקים ציבוריים לקראת או אחרי יריד:
קרית-מלאכי, פרדס-חנה, המדבר מחוץ לכלא באר-שבע (לא בדיוק פארק אבל בהחלט שטח ציבורי),
מושב מסלול, ועכשיו גן שני אליהו בבאר-שבע.

לישון במרחב הציבורי זו דרך מצוינת להרגיש את המקום,
לפגוש את יצורי הלילה - ההולכים על שתיים, וגם על ארבע או שש,
ולפתוח לאנשים את הראש לזה שאפשר לחיות חיים אחרים,
ושיש הבדל גדול בין מה שמפחיד אותנו, לבין מה שבאמת מסוכן.
עצם זה שאנחנו הולכים לישון כחבורה ולא כבודדים,
נותן לי את תחושת הביתיות שאני צריך כדי לישון בנעימים :)

למחרת קמנו והצבנו את המחצלת שלנו, עם ציוד היצירה שהבאנו,
והצבנו את הפירות והירקות והמים הלא מבוקבקים,
ושמנו שלט על האופנים - "ביתן ליצירת זמן".

הגיעו לדעתי בין מאה למאתיים אנשים, כולל אוטובוס של פעילות למען דיור ציבורי ממרכז הארץ..
התקיימו סדנאות ריקודי בטן, וקפוארה שהעבירו ילדי המשפחות,
היו כמובן חברינו מיכל ורועי הקרקסנים הפעילים,
אני גם קיבלתי שיעור  היפ-הופ ראשון בחיים מנערה וילד אלופים,
והיה מעגל שיח על עתיד המאבק ועל מצבן של הנאבקות.
אפילו ערוץ 1 הגיע לסקר את האירוע.


בין היתר הגיעה רותי פררה ובנה אוריאל, שיצא לחופשה מהכלא הצבאי,
שבו הוא נמצא בגלל סרבנותו לשרת במערכת צבאית מדכאת ואלימה.
אוריאל ניצל את החופשה כדי לבוא ולעזור לאימו לתעד את המאבק של הנשים האמיצות גם הן.
שוחחתי איתם ובירכתי אותם על אומץ ליבם, בתקווה שיהיו עוד רבים כמוהם.
ושיום יבוא ויתאחדו יחדיו המאבקים, כי בסופו של דבר כולם קשורים.

ביום שני האחרון אוריאל התייצב שוב בבקו"ם ונשפט ונכלא שוב.

אני ואוריאל פררה ברגע משותף של חופש
(וידוי אישי - אני גרופי של סרבנים)

אחרי שהסתיים היריד נסענו להתארח אצל חברתי  לקהילה על אופניים ,
הלא היא שלולי הבאר-שבעית.
אכלנו, התרחצנו, שוחחנו, ואפילו מסקנו זיתים מהעץ שבגינה.
היה נפלא לקבל אירוח כזה, להיזכר ולדעת שיש חברים שנשארים לכל החיים.

מסיק זיתים בחצר

רוקדים ביער

למחרת נסענו ליער יתיר עם כמה חברים מתל-אביב שרצו לחגוג את החג בטבע.
מצאנו את עצמנו בחלקת יער נחמדה, וגילינו שלא רחוק מאיתנו התמקמו קבוצת משפחות
שמגדירות את עצמן כ"יהודים משיחיים". בסך הכל היו אנשים ממש חביבים.
הכנו לנו ארוחת חג, והלכנו לישון.
למחרת קמנו עשינו קפה, והתחלנו חגיגה.
שיחקנו, רקדנו, בכינו, צחקנו. היה ויכוח בינינו לבין עצמנו האם זה הגיוני לנסוע עד אמצע היער,
רק כדי להפעיל גנרטור ומחשב ולהשמיע מוזיקה ברמקול,
או שאפשר פשוט להנות מהשקט, מהמוזיקה של הטבע, או ממה שאנחנו שרים ומנגנים.
לא הגענו להסכמה. אבל למחרת כשחברינו העירוניים נסעו,
נשארנו לעוד לילה שקט תחת הכוכבים ליד אש המדורה.
הקראנו עוד פרק מהסיפור שאינו נגמר, והלכנו לישון.

עומר וטליה עם הסובארו טנדר הכי שווה ושני אופניים עליה

לינה ביער יתיר

מקדש המנדלה

קמנו למחרת והעמסנו את האופנים של טליה על הטנדר של עומר,
ואני רכבתי באופניי לכיוון באר שבע.
עומר ליווה אותי מאחור והרגשתי כמו רוכב מקצועי בטור דה פראנס.
היתה נסיעה איטית, בדרך גיליתי כפר בדואי לא מוכר שמרושת כולו בפאנלים סולאריים,
(משיטוט באינטרנט גיליתי ששם הכפר הזה הוא "אפיניש").
חוץ מזה היתה חיפושית שחצתה את הכביש בפראות וגרמה לי לסטות ממסלולי,
אבל בסך הכל היתה נסיעה חלקה.
כאשר הגענו לצומת הראשית, הורדנו את האופניים של טליה,
עומר המשיך למרכז, ואנחנו המשכנו באופניים לבאר-שבע, ומשם ברכבת.
בכך הסתיימה ההרפתקה הדרומית שלנו.



שיעור ראשון בתור מורה לעברית

החגים נגמרו, והחזרה ללימודים באמת התחילה,
וגם אני התחלתי "עבודה חדשה" בלימוד עברית במתנ"ס בג'סר א-זרקא.
העבודה הזו היא למעשה התמורה שלי לקורס ערבית שעברתי במשך חודשיים בקיץ,
קורס שהוא חלק מתוכנית שנקראת "גשר לערבית".
לשיעור שלי היו אמורים להגיע 15 נערים ונערות,
כחלק מהכשרתם בתור מדריכים צעירים עבור ילדים.
מתוכם הגיעו רק הנערות, 10 במספר.
בתור התחלה ביקשתי שירשמו בעברית את שמן וגילן,
ויספרו על משהו שהן אוהבות.
התשובות הנפוצות היו אייל גולן, עומר אדם ופיצה.
אני סיפרתי להן שאני אוהב לכתוב ואני כותב בבלוג,
ושאני אוהב את הזמר ברי סחרוף.
הן לא ידעו מי זה ברי, ומה זה בלוג, אז נתתי להן שיעורי בית לבדוק זאת.

בסך הכל היה שיעור מאוד מהנה, ואני שמח על ההזדמנות להתנסות ולהכיר,
את הכפר הזה, ואת הגיל הזה, ואת התרבות המקומית,
כי מה לעשות, בתור אקטיביסט אידיאליסט אנרכיסט ,
לפעמים אני די מנותק....
ולכן אני מאוד שמח על החיבור הזה,
בין העולם שלי לעולמות אחרים,
ככה בנגיעות


        



מרתון שהוא בעצם ספרינט

ביום חמישי הצטרפנו אני וטליה להאקתון החינוכי השני בישראל.
האקתון זה שילוב של המילים האקר ומרתון.
זה לקוח מעולם התכנות והסטארט-אפים שבו מתכנסים יזמים, ומתכנתים,
ומנסים ב-24 שעות לפתור בעיה או לקדם איזו אפליקציה.

מספר יזמי חינוך צעירים לקחו את הקונספט והחליטו להשתמש בו לעולם החינוך.
מכיוון שמערכת החינוך שלנו לעיתים נראית כאילו לקוחה מהמאה הקודמת,
מה שברובו נכון,
עדיין קיימות בה עשרות אם לא מאות יוזמות חינוכיות שיכולות וכבר הופכות,
את החינוך בארץ לחדשני, מעניין ואנושי.

אנחנו הגענו גם לעזור בהקמה של האירוע, וגם להציג את היוזמה שלנו - "היריד האנושי הנודד",
מתוך תקווה שנזכה לרעיונות וקשרים של אנשים שירצו לעזור לנו להפוך את היוזמה,
ל -"בית הספר" הנודד הראשון במזרח התיכון לחופש שלום וקיימות.
חברי מפעולה קרקסית לא אוהבים שאני משתמש במילה בית-ספר, וזה באמת מטעה,
כי זה לא בית ואין שם בהכרח ספרים, אבל עדיין אני משתמש במילה הזו כדי לנסות להעביר את הרעיון,
שבשביל ללמוד לא צריכים מבנה נייח, ולא צריכים ציונים ותעודות ועונשים.
מה שבעיקר צריך זו סקרנות, רצון ללמד וללמוד, והרבה סבלנות וסובלנות.

האירוע של ההאקתון התרחש במסדרון של בית הספר התיכון בכפר הירוק.
סביבה ביזארית אך קלאסית לקיום של אירוע מסוג זה.
באירוע השתתפו כשמונים משתתפים בני 11-60, תלמידים, מורים, יזמים.
18 יוזמות קיבלו זמן להציג את היוזמה שלהן ולספר מה הן צריכות משאר המשתתפים.

וכך במשך 24 ושעות זכינו להכיר המון אנשים מקסימים,
שמענו עצות על היריד שלנו מנערות ונערים שהתעניינו והסתקרנו,
ואפילו הסבירו לנו ענייני ביטוחים,
ומה אנחנו צריכים מבחינה סוציולוגית וטכנולוגית,
ובעיקר היו כאלה נלהבים וחמודים שבא לי לחטוף אותם איתי לדרכים.
אבל אני לא אעשה זאת, כי אין לי עניין להסתבך עם ההורים,
במקום זאת, הבנו שאנו פשוט צריכים למצוא מסגרת שתזמין גם את ההורים,
כי אולי גם הם רוצים להיות כמונו נוודים,
לפחות לכמה ימים,
וגם, שזו יכולה להיות הזדמנות מצוינת להורים ונערים להכיר מחוץ לתנאים המקובלים,
בחברת כמה קרקסנים ואמנים ושטותניקים חובבנים.

היוזמה הזו של ההאקתון היא יוזמה מבורכת,
למרות שהיא לוקה בכמה מאפיינים של עולם העסקים,
כמו הרצון להגיע ל"תוצרים".
בתור נווד, וכעת גם מורה, אני פחות מאמין בתוצאות ותוצרים,
אני יותר מאמין במפגש ובתהליכים.
כי לחיים אין באמת מטרה חוץ מלחיות אותם,
או אולי להנות מהדרך ולעשות דברים טובים שאנחנו אוהבים.


        


תרגמתי פה בבלוג לפני כמה חודשים פוסט על חינוך שנקרא - בחזרה למשחק.
ובאמת החלקים הכי אמיתיים ומרגשים ביומיים האלה היו הרגעים ה"חופשיים",
הרגעים שבין התכנים,
זה שקמתי בשלוש לפנות בוקרכדי לגרש את הקבוצת נערים ששיחקה מחבואים,
וצעקה בכל המסדרונות, והעירה אותנו הזקנים.
והמסיבה שהיתה בבוקר עם די ג'יי שהגיע לנגן, והזכיר לנו שאנחנו בכל זאת ילדים.
וגם מתיחות הבוקר שיצאתי לעשות במרחבים הירוקים של הכפר, בין הטווסים שמשוטטים להם בחופשיות,
והשיחות עם התלמידים הסיניים שהגיעו לארץ ללמוד שלוש שנים,
כי הם שמעו שהישראלים מאוד חכמים!!

עמדת הנרשמים

משתתפים מכל הגילאים

היריד האנושי הנודד בעיניו של הצייר פיטר מלץ

תמיד רציתי לישון בכיתת לימוד

מתיחות ומדיטציית בוקר בחצר

מסיבת בוקר בסגנון שנות ה-80

האירוע הזה נותן הרבה תקווה, ומזכיר לי כמה טוב קיים.
מי יתן וכל היוזמות תפרחנה ותתתממשנה,
ותשננה יחדיו את פני החינוך,
פה בישראל ובכל העולם,
ושנזכור שהחינוך מתעסק עם המשאב היקר ביותר שיש ברשותנו -
בני-אדם

אם נרצה...