ילדים של החיים

לילה לבן,
אלפי בני נוער שטופי הורמונים ומיוזעים,
עם אייפוניהם, מותגיהם וספקותיהם שוטפים את רחובות תל-אביב
ברקע הופעות מוזיקה ואורות, מלא גירויים,
אוכל רחוב מהיר שמנוני בכלים חד-פעמיים
ואני עם אופניי, רזוני וזקני מסתובב ביניהם כמו איזה מין חייזר, ונזכר
איך גם אני הייתי נער מבולבל
איך גם אני חיפשתי משמעות ואהבה בתוך עולם מנוכר ומוזר
איך פינטזתי ואוננתי ודמיינתי
שבחורות יאהבו אותי, ולהיות אמיתי, להיות גיבור
כמו בסרטים, כמו בספרים, כמו שחשבתי שיכולים להיות החיים.
דמיינתי שאפגוש את עצמי, ואהיה לי מין אח גדול.
ואז נזכרתי באחי הגדול, שיושב לו בתאילנד, רחוק מהכל.
וחשבתי עליו, בגיל הנעורים,
ואיזה קשה זה להיות רגיש ופגיע, בתוך כל מה שקורה מסביב.

וחשבתי לעצמי על כל הפוטנציאל שקיים,
וכמה אני מעריך את כל אלו שעובדים עם נערים,
איזה כוח צריך, ואיזה סבלנות ורגישות, ושגם אני רוצה להיות איתם.
וחשבתי על אחותי שאמרה שהיא בכלל עדיין ילדה למרות שהיא בת ארבעים
ושגם אני מרגיש ככה לעתים
איך אני יכול להיות מחנך או מורה, כשאני בעצמי מתקשה להתמודד עם החיים.
אבל אז התבוננתי וראיתי כמה גדלתי מבפנים,
ולמרות שלא המשכתי לעבוד עם ילדים לאורך הרבה שנים,
עדיין הבאתי משהו לתוך אותם עולמות צעירים.

חליל ג'ובראן מספר:
"ילדיכם אינם ילדיכם
כי פרי געגועי החיים אל עצמם:
באים המה דרככם אך לא מכם,
חיים עמכם אך אינם שייכים לכם.
תנו לילדיכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם,
כי להם הגיגיהם.
גופם ישכן בבתיכם, אך לא נשמתם
כי נשמתם מסתופפת בבית המחר -
שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם.
אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם אך אל לכם לעשותם כמותכם,
כי החיים פניהם קדימה לא אחור, והם לא יתרפקו על האתמול."

של מי הילדים?

וחשבתי גם על הנערים החטופים,
ועל כך שהרבה מאוד אנשים מאוד חוששים ודואגים לשלומם של הילדים,
אבל מה עם הילדים שגדלים בעזה ובשטחים?
האם להם לא מגיע להיות בטוחים וחופשיים?
וכל הפוליטיקאים המתלהמים,
שטוענים שצריך למרר להם עוד ועוד את החיים,
עד שיחזירו את החטופים.
ואוריאל פריירה ועומר סעד שגם הם כלואים,
כי הם לא רוצים להרוג אחרים.

ביקרתי השבוע בבית-הספר גשר על הואדי,
שבו לומדים יחדיו ילדים יהודים וערבים,
מתוך תקווה שאפשר לחיות ביחד למרות ההבדלים,
והאמא שאיתה הלכתי סיפרה לי שגם הילדים מתבדלים,
כבר בגיל צעיר הם נהיים חברים של מי שדומים,
וברגע שהם הולכים לתיכון, אז הכל נעלם,
ומה שרוצים זה להתגייס לצבא ולהיות לוחמים.

ותהיתי לעצמי למה זה ככה?
וכל הפוליטיקה הזו,
ואיך אנחנו פשוט מתעלמים,
כי כמה אפשר להיות מעורבים,
בכל השחיתות, והאכזריות והאלימות,
בסך הכל אנחנו רוצים להנות מהחיים.
לעשות על האש, ולראות כדורגל עם חברים,
ולחוות את הילדים גדלים.
הילדים...

אמא של עציר פלסטיני ששוחרר ממעצר מנהלי ושביתת רעב מכינה לו מטעמים
תאכל חמודי, תאכל

אתמול הייתי בפלא בבי"ס חופשי,
עשינו סדנאות על מהו חופש,
דיברנו שירה, ורקדנו מגע,
ובשבילי זה היתה חוויה  מרנינה,
נראה לי יותר מכל שיעור שעברתי בבית-הספר הרגיל
וזה נתן לי תקווה שאפשר להכיל
את כל הרוע שקיים בעולם,
ולראות את הטוב שנמצא בכולם,
כי כולנו נולדנו טובים כך אני מאמין
וכולנו יכולים לחזור למקום הזה שמבין
שיש אחרים ושונים, ושכולנו מיוחדים,
וכולנו בתוכנו עדיין ילדים

אם נרצה...