יום ראשון, 9 במרץ 2014

אלופות בצה"ל או פעילות במחסום?


והפעם משהו קצת יותר אקדמי לרגל יום האשה הבינלאומי.
במסגרת לימודי הסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב השתתפתי בסמינר שנקרא "העדפה מתקנת".
כחלק מעבודת הסמינר בחרתי לבדוק את שאלת קידום נשים בצה"ל כאקט פמיניסטי, ולשאול פעילות ארגוני שלום נשיים (נשים בשחור, קואליציית נשים לשלום, מחסום ווטש) מחד, וקצינות בכירות מאידך לדעתן על קידום נשים בצה"ל.
העבודה עסקה באי השוויון המגדרי בחברה המיליטריסטית הישראלית.
אני מביא כאן את הרקע התאורטי לעבודתי.
מפאת אורך העבודה אני לא מפרט את הראיונות שערכתי עם הנשים המקסימות הללו.
מקווה שתמצאו מאמר זה מעניין :)

המוסדות המקבעים אי שוויון מגדרי בישראל:
לדעת חוקרות פמיניסטיות שונות, אי השוויון המגדרי בישראל מושפע עמוקות משלושה מוסדות חברתיים מרכזיים: הדת, הצבא והמשפחה.  

ראשית, מדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית דמוקרטית. עיצוב אופייה היהודי ניתן בידיהם של גופים דתיים- אורתודוקסים, ובכך המדינה מעדיפה את שימור התרבות הפטריארכלית במחיר הפרת זכויות הפרט. על  פי המערכת המשפטית הדתית, אי-שוויון הוא הנחת יסוד, ואי-השוויון בין המינים הוא הנפוץ ביותר.
כתוצאה מכך הנשים בישראל אינן חיות כאזרחיות שוות זכויות, שכן חוקי הדת מונעים מהן זכויות בסיסיות, בעיקר בנוגע לדיני אישות . גם תופעת המפלגות הדתיות, אשר אין בהן כלל ייצוג נשי, הוא סממן  לאי-השוויון הנובע מהדת. כתוצאה מכל אלו, העקרון הדמוקרטי של שוויון מתעוות ונפגע. המאבק של נשים לשוויון מגדרי, נבלם על ידי החלחול של ערכים דתיים  ומסורתיים לחיי היומיום של הישראלים, ובולם התפשטות רעיונות פמיניסטיים גם ברמה האישית וגם ברמה המוסדית-מבנית.

המחסום השני לשוויון מגדרי, הוא מוסד המשפחה והתפיסה הרואה באשה כאחראית לתא המשפחתי. גישה זו אמנם אינה ייחודית לישראל, אך בחברה הישראלית, בהיותה חברה לאומית, יש לגישה זו מאפיינים לאומיים, ולאשה יש תפקיד כאחראית להמשכיות הלאומית. אזרחותן המלאה של נשים יהודיות מותנית בתרומתן לקולקטיב על ידי אמהות. בתפיסה תרבותית זו תפקידן של נשים במימד הפרטי-המשפחתי, לא רק משועתק, אלא מועצם. העצמה זו מלווה בתחושה חזקה של שייכות ותרומה לקולקטיב ומטשטשת את הממד המפלה והמשעבד המסתתר מאחורי הנחה זו. כניסתן של נשים לתחום הציבורי, ללא ביטול תפיסה תרבותית זו, גורם לכך שהן נתפסות בעיני הציבור, ולא אחת בעיני עצמן, כמי שפולשות לתחום לא להן. 
ניתן אף לראות כיצד תפיסת המשפחתיות מעוצבת בחוקי המדינה. במסגרת חוק שירות הבטחון (1949), קיבלו נשים בהריון היתר להשתחרר משירות צבאי. כך חובת השירות נדחקת לטובת חובת האמהות. גם עיון בתוכנו של חוק שיווי זכויות האשה (1951) מלמד כי מדובר בתמריץ חיובי לאמהות, ולפיו אמהות אינה רק בעלת משמעות לתא הזוגי, כי אם שליחות לאומית. 

הצבא הוא גורם המיסוד השלישי של אי-השוויון המגדרי בחברה הישראלית. למול דימוי האשה כאם, עומד דימוי הגבר היהודי כלוחם. הלוחם הישראלי הפך לסמל היהודי החדש בניגוד ליהודי הגלותי אשר מאפייניו בדימויים אנטישמיים רבים היו מאפיינים נשיים של חולשה.

אמנם, גם האשה החיילת הפכה לסמל - סמל ההתחדשות הציונית והשוויון, אך יחד עם זאת, תחת טיעונים שונים ביסס הצבא הסללה מגדרית ורוב הנשים שירתו בצבא כנותנות שירות  למפקדים גברים. כיום חל שינוי באופי הצבא, ותפקידים חדשים רבים נפתחו לנשים, כולל תפקידי לחימה, אך ארגון כח האדם בצה"ל עדיין מופרד מגדרית, ותפקידי הלחימה בדרג המסתער (חיל רגלים ושריון, והסיירות המובחרות), שהוא הדרג בעל הדרת הכבוד והמיועד לקידום, עדיין סגורים לנשים. 

וכך, השירות הצבאי לשני המינים שבעבר נהגו לראות בו סמל לשוויון בין המינים, התגלה כריק מתוכן. לנשים המעוניינות בקריירה צבאית יש הרבה פחות אפשרויות לקידום, וההון החברתי שנשים צוברות בתקופת שירותן הצבאי קטן מההון החברתי שצוברים הגברים, אשר זוכים ביוקרה חברתית ורשת עמיתים רחבה . למעשה המשטר המגדרי של הצבא הישראלי המבוסס על חלוקת כח ועל מבנה כח ממוגדרים מקיים ומנציח את התפקיד שיועד לנשים כדבר מובן מאליו – להיות "עזר שכנגד". הצבא מעצים את ההבדלים המגדריים על ידי קביעת קריטריונים שונים - לגיוס, למשך השירות, ולשיבוץ לתפקידים - על פי מין, ואז משתמש בהם כדי להצדיק את קיומו הנמשך של אי-השוויון בין המינים.

לצבא יש השפעה על נשים בחברה הישראלית כולה ולא רק מההיבט של השירות הצבאי עצמו. פה המקום לדעתי להרחיב מעט על מיליטריזם ועל השפעתו הרבה על החברה הישראלית. מיליטריזם הוא הרעיון כי סכסוכים יש לפתור באמצעות פתרונות צבאיים, וכי עליונות צבאית היא הערובה הטובה ביותר לבטחונם של אזרחי המדינה. לדעת חוקרים רבים החברה הישראלית היא חברה מיליטריסטית. בן-אליעזר מכנה את ישראל 'אומה במדים'. מקור כוחו של הצבא מעבר לגודלו הרב הוא בהיותו סמל לרוחה וחוסנה של האומה. סידורים שונים מחברים בין הצבא לבין החברה ומטשטשים את ההבדלים ביניהם. 

 אחת התופעות הבולטות של המיליטריזם, היא השתלבותם המהירה של מפקדי צבא בכירים בעמדות בכירות בפוליטיקה. הסכסוך המזיון הממושך הפך את הצבא למוסד מרכזי בחיי החברה , והעניק לענייני הביטחון חשיבות עליונה בחיי המדינה , לרבות — ולפעמים בעיקר — בחיים הפוליטיים . קציני קבע שהשתחררו מהצבא ''מוצנחים'' לא פעם למשרות ציבוריות בכירות . רבים מהקצינים הבכירים במיל' "מדלגים" על תפקידים מפרכים בדרג נמוך ובינוני במפלגה , ונוחתים היישר אל בין שורות הנהגתה , ואפילו למשרות שרים או למשרות פוליטיות בכירות , בנתיב סלול המוביל לכיסא ראש הממשלה . סדר קדימויות זה נובע מהעובדה שנסיונם כמפקדי צבא נתפס כמעניק להם את המומחיות המוערכת ביותר , הנחשבת לחיונית בחברה הישראלית : מומחיות בנושאי ביטחון . ההערכה הגבוהה לקציני צבא לשעבר באה לידי ביטוי באמצעי התקשורת ובחברה ככלל , בגלל העיסוק המתמיד בנושאי ביטחון בחברה הנתונה בסכסוך מזוין ממושך.  

שיתוף הפעולה הצמוד בין הדרג המדיני לדרג הצבאי נעשה מתוך 'הבנה' משותפת של המציאות, זו המבוססת על הנחה כי את הבעיות הלאומיות יש לפתור באמצעות הכוח, בדרך הצבאית.
ראייה מילטירסטית זו מתפשטת בכל החברה באמצעות מוסדות אזרחיים כמו ארגוני נוער, מוסדות דתיים, התקשורת והמשפחה וכן מוסדות מדינתיים כמו בתי הספר והצבא עצמו אשר מנחיל  תרבות זו להמוני המגויסים, וזו מופצת באמצעותם ומתפשטת, לאחר שחרורם, בחברה כולה.

המצב החברתי המיליטריסטי הממושך הקיים בישראל הינו בעל השפעות מגדריות מובהקות. אל מול מרכזיותם של יוצאי צבא, ניכרת שוליותן של הנשים בקרב מקבלי ההחלטות ומעצבי המדיניות הכלכלית, במיוחד בעתים של הסלמת הסכסוך, שאז קולן של נשים כמעט ונאלם. בעתים אלה, תחת מעטה הבטחון נגרם נזק רב ובמיוחד לנשים. קיימות דוגמאות רבות - למשל  פיטורי הנשים בתקופה של ההאטה הכלכלית במשק בעקבות האינתיפאדה השנייה, וכן נשים רבות שהפסידו את הכנסותיהן ואף נותרו מחוץ למנגנוני הפיצויים הקיימים, בתקופת מלחמת לבנון השנייה. אמנם הסכסוך המזוין שישראל נמצאת בו פוגע בחלקים רחבים של החברה, כולל גברים, אך הפגיעה בנשים היא לרוב עוצמתית ורחבה יותר.

תופעות של פגיעה באוכלוסיות מוחלשות בעקבות פעילות צבאית, נותרות לרוב מחוץ לשיח הציבורי-תקשורתי, וגם אם כן נכנסות למהדורות החדשות תמיד מופיעות כשוליות לנושאים הבטחוניים-צבאיים. דוגמא לכך ניתן למצוא במחקר של עמותת "קשב", המנתח את שידורי החדשות בתקופת מלחמת לבנון השנייה,  אשר מצא כי דיווחים על מצבן של נשים ומעשיהן נדחקו באופן קבוע לסוף המהדורות, תוך שהן ומעשיהן מיוצגות כשוליות ונטולות חשיבות. התקשורת הישראלית מסגרה את סיקור המלחמה כ"עניין של גברים בלבד", כאשרמסגור זה מעניק לגיטימציה למעמדן השולי של הנשים בחברה, במיוחד בעת לחימה.


מרכזיות הצבא בחברה הישראלית, ותפקידיו הרבים בעיצוב המדיניות הפוליטית, מעלים את שאלת הייצוג לאוכלוסיות השונות בצבא. אוניברסיטת מישיגן קבעה שהעדפה מתקנת בקבלה לאוניברסיטה נועדה להשיג ייצוג הולם ומגוון לכלל האוכלוסיה, והוא הכרחי משום שהאוניברסיטה היא מקום הווצרם של מנהיגי העתיד. (מילון פרינסטון). לאור המצב בישראל, כפי שהוצג כאן, אחד המקומות המרכזיים  להווצרם של מנהיגי העתיד, במיוחד לאור הסכסוך המתמשך והתפיסות המיליטריסטיות של החברה הוא הצבא. כל עוד מצב זה לא ישתנה, והצבא לא יאבד מכוחו הפוליטי, יתכן כי ראוי לחתור לשוויון ההזדמנויות מהותי בצבא לנשים. כיצד עשוי להתקבל רעיון זה בקרב נשים, והאם הוא מייצג זרם פמיניסטי כלשהו?



גישות פמיניסטיות ומילטריסטיות לשילוב נשים בצבא

פמיניזם הוא תאוריה בדבר שוויון ושונות, ושאיפתו המרכזית היא להביא לידי סיום הדיכוי ומשניותה של האשה בחברה. חקירה פמיניסטית מעמידה במרכזה את הנשים , דיכויון והדרתן.
במסגרת החשיבה הפמיניסטית מתקיים מתח בין השאיפה לשוויון מחד להכרה בשונות מאידך. את המתח הזה אדגים באמצעות תיאור של שני זרמים פמיניסטיים – הפמיניזם הליברלי, והפמיניזם הרדיקלי.
הפמיניזם הליברלי מקבל על עצמו את המערכת בכללותה כחיובית. הדגש בזרם זה הוא על שוויון בתחום הציבורי, כגון הכנסת נשים לפוליטיקה, לסגל האקדמי, ולצבא ויצירת העדפה מתקנת בתחומים שונים. הפמיניזם הליברלי אינו יוצא מנקודת מבט של שוני, הוא מקבל עליו את הסטנדרט החברתי הקיים, סטנדרט שפמיניסטיות מזרמים אחרים כמו פמיניזם רדיקלי, רואות בו סטנדרט גברי.
הפמיניזם הרדיקלי מציע בחינה מחודשת של כל הסדר החברתי. השאלה אינה שוויון או שונות, אלא חלוקת הכוח בחברה. הוא מבקר את הפמיניזם הליברלי על כך שהוא מנסה להתאים את הנשים למושגים ולתנאים של העולם הגברי. מנגד, הביקורת כלפי הפמיניזם הרדיקלי היא על ראיית העולם מפריזמה של נשים-גברים, שזוהי פריזמה חד-מימדית ואינה מבחינה במורכבות ובשוני שבין נשים.
מחקר שנעשה לגבי גישות כלפי תפקידן של נשים בצבא ארה"ב, בדק גישות פמיניסטיות מול גישות מיליטריסטיות לשילוב נשים בצבא. גישות פמיניסטיות הוגדרו כגישות שעיקרן הוא קידום נשים בחברה. גישות מילטריסטיות הוגדרו כגישות שעיקרן הוא שמירת יכולתו או שיפורו יכולתו של הצבא בהגנה על המדינה. החוקרת, קצינה בצבא ארה"ב, סוברת  כי גישת הפמיניזם הליברלי, בהיותה בעלת הנכונות הגבוהה ביותר להשתלבות נשים במבנה החברתי הקיים, היא בעלת הסבירות הגבוהה ביותר לתמיכה בשילוב מלא של נשים בצבא. הפמיניזם הרדיקלי מנגד הוא בעל הסיכוי הנמוך ביותר שכן הוא מתנגד לעצם המבנה החברתי הקיים, והצבא כחלק ממבנה זה.
עוד מציעה החוקרת כי גם לפמיניסטים/ות וגם למילטריסטים/ות יש סיבות להסכים שלנשים יש מקום במוסד כה מרכזי כמו הצבא. פמיניסטיות עשויות להסכים שכחלק מחתירה לשוויון , יש לקרוא לנשים לשרת ביחס התואם לשיעורם בחברה. גם מילטריסטים, עשויים לתמוך בשירות נשים בצבא, ואפילו בתפקידים קרביים, כל עוד יוכח כי מוסד הצבא וערך הבטחון ישתפרו עקב שילוב הנשים.
כאמור, בישראל בניגוד לארה"ב, נשים כבר משולבות בצבא, וגיוסן אף הפך לסמל לקונצנזוס הלאומי. יחד עם זאת, אופן השילוב של הנשים בצבא, אופן שיבוצן לתפקידים - כולל תפקידי לחימה, וקידום נשים לפיקוד הבכיר מהווים סלע מחלוקת.
.


על אף ההתקדמות הרבה בעשור האחרון לשוויון נשים בצבא, ופתיחת תפקידים רבים, כולל מסלולי קורס טיס וחובלים היוקרתיים, הצבא הוא עדיין מוסד גברי במהותו, בעל אי שוויון מגדרי מובהק.  לא נעשים מספיק מהלכים לקידומו של העניין, ולנטרול השונות.

כוחות נוספים מופעלים על מקבלי ההחלטות ועל קובעי המדיניות הצבאית.
רבני המכינות הקדם-צבאיות הדתיות הינם מהמתנגדים העיקריים למהלך. לטענתם, כניסת הנשים ליחידות השדה והשירות המעורב פוגעים ברגשותיו של החייל הדתי ובאורח חייו, ולכן פוגעים גם בזכויותיו. זאת אף על פי ששירות מעורב היה בצה"ל מראשיתו, ונשים שירתו תמיד במרבית היחידות, לרבות בתפקידי עזר וביחידות השדה.
חוקרים נוספים מדגישים את יחסה העוין של  האליטה הצבאית לנסיון ההשתלבות של נשים בתפקידי לחימה. "אין זה מקרה שנסיונה האמיץ של אליס מילר להתקבל לקורס טיס עורר התנגדות כה עזה בקרב גברים בישראל. יותר משהם חששו לתפקודן של נשים כטייסות, הן חששו לחדירתן של נשים ל'מעוז גבריות' ישראלי חשוב – לבית יוצר של מנהיגות ויוקרה שתרם בעבר לביסוס ההגמוניה הגברית."  זכורה במיוחד הערתו של נשיא המדינה דאז, עזר ויצמן, טייס לשעבר, אשר שאל את הגברת מילר (שהיתה קצינה בחיל אוויר באותה תקופה): "מיידלע, את ראית פעם גבר סורג גרביים?".


קידום מעמד האשה והמאבק הפמיניסטי לשלום

נשות נשים בשחור

גם אם נגלה כי העדפה מתקנת לנשים בצבא היא ראויה ומועילה, עדיין  נשאלת השאלה האם קידום נשים בצה"ל יביא לשוויוניות מגדרית גם בשאר החברה. נראה כי ההשקעה העצומה בצבא באה לעתים על חשבון מוסדות אחרים, כמו חינוך, בריאות ורווחה. האם חיזוק מעמד הנשים דווקא במוסד הבטחוני, לא מחזק מוסד זה על חשבונות מוסדות אחרים?
כאמור הזרמים השונים של הפמיניזם פעמים רבות לא רואים באותה עין את הדרך שבה אמורים להגיע לשוויון המגדרי המיוחל. בעוד הפמיניזם הליברלי רואה בהשתלבות נשים במוסדות החברה, כולל מוסד הצבא, כדרך ראויה לקידום השוויון, הפמיניזם היותר רדיקלי, מבקר את נסיון ההשתלבות. בן-אליעזר מביא את שאלתה של אורית שוחט, חברת מערכת עיתון הארץ:" כלום זה המרחב שבו מוצאות לעצמן נשים צעירות מסלול להתבלט? האם באמת שחרור האשה פירושו שהיא תלחם בחיזבאללה בלבנון? האם  חמישים נשים כאלה ישנו את מעמדה של האישה? האם יהפכו את צה"ל לאחר?". בן-אליעזר מוסיף כי אמנם הצעירות השאפתניות קוראות תיגר על מובחנותו המגדרית של הצבא, וספק אם הן פועלות ממניעים מיליטריסטיים, אך פעילותן גורמת לביצור החברה הצבאית למעמדו של צה"ל העומד במרכזה.

הדרתן של הנשים בישראל מעיסוק  בהיבטים צבאיים ובטחוניים של סכסוכים, בד בבד עם התמשכותו של מצב הסכסוך, גרמו לנשים למצוא את מקומן דוקא בתהליכים לקידום שלום. בשני העשורים האחרונים עם התחזקות התנועה הפמיניסטית בישראל, והתגברות המודעות לקשר שבין בעיות הבטחון למעמד האישה, קמו מספר לא קטן של תנועות נשים לקידום המאבק לשלום. 
הביקורת הפמיניסטית של ארגונים אלו, (דוגמת נשים בשחור, פרופיל חדש, מחסום ווטש, ורבים אחרים), הדגישה לא רק את זכויותיהן של נשים, אלא גם את קולן הייחודי, הביקורתי, ואת התכנותו של שיח אחר, לא מיליטריסטי, לפתרון הסכסוך הממושך. נוצרה תפיסה לפיה לנשים יש פוטנציאל לגשר בין העמים והתרבויות בשל "אחדות הגורל" של נשים מכל העולם, גורל המציב נשים כמרכזיות בציר המשפחה וכשוליות בקרב מקבלי ההחלטות. עם זאת העובדה שרוב הנשים הן המחנכות של הדור הבא, מעניקה להן יכולת השפעה מכרעת. 

אחד מארגוני השלום הנשיים המוכרים ויש האומרים המצליחים ביותר היה ארגון "ארבע אמהות", שהוקם ב-1997 ושם לו למטרה להביא ליציאת כוחות צה"ל מלבנון. הארגון השתמש בשיח היהודי המסורתי, של חלוקת תפקידים מגדרית והלגיטימציה של נשים להשמיע את קולן לאחר שמילאו את חובתן כאמהות לחיילים. השם "ארבע אמהות" שיחק תפקיד כפול. מצד אחד הוא חיזק את חלוקת התפקידים המסורתית הפטריארכלית, ומצד שני שימש כמקור כוח וסמכות עבור הנשים. הארגון יזם הפגנות ברחבי הארץ ופעילות לובי. יש המנכסים את יציאת צה"ל מלבנון לפעילות הארגון ולכך שנשים אלו היוו שופר לתחושת הציבור הישראלי שמאס במחיר הכבד של המצאותו של הצבא בלבנון. 

נשים פלסטיניות בורחות לאחר פיזור גז מדמיע
 בהפגנה שנערכה במחסום קלנדיה ביום האשה הבינלאומי 

בעוד ארגון "ארבע אמהות" קרא תיגר על פוליטיקת המלחמה של המדינה, הוא לא הצליח לערער את הסדר המגדרי המיליטריסטי. לעומתו ארגון "נשים בשחור" הציע צורה אחרת של השתתפות פוליטית של נשים.[1]  דרישתן להביע את דעותיהן בסוגיות של שלום ובטחון כנשים אזרחיות, ולא כאמהות או רעיות לחיילים, מערערת על המונופול הגברי ועל חלוקת התפקידים המגדרית (זו אשר ארגון "ארבע אמהות" דוקא בחר לאמץ למאבקו). תגובת הציבור הנחשף למחאתן היא פעמים רבות עוינת וכוללת קללות ונאצות סקסיסטיות, כמו "זונות של ערבים". אך תגובות אלו רק מדגישות את הצלחתו של ארגון  'נשים בשחור' לכונן טיפוס חדש של אישה פוליטית, שקורא תיגר הן על הסדר הפוליטי והן על הסדר המגדרי. 
התגברות השיח הפמיניסטי בישראל בשני העשורים , יצר שתי תופעות מקבילות אך מנוגדות. בעוד נשים רבות נאבקות על השתתפותן השווה במסגרת הצבא , כולל השתתפות בלחימה, נשים אחרות מוצאות עצמן נאבקות נגד מרכזיותו של הצבא, ונגד השתתפות בלחימה באופן כולל,  לא רק לגבי נשים.




[1] הארגון מבקש לגנות את כיבושו ודיכויו של העם הפלסטיני, ובה בעת להתריע על ההשחתה ההמוסרית של החברה הישראלית הנובעת ממנו. בכל שבוע נשות הארגון מתכנסות להפגנה בימי שישי בשעה קבועה, ומקפידות על לבוש שחור, ועל מחאה שקטה המלווה בשלטים וביניהם "די לכיבוש". כיום  "נשים בשחור" הוא ארגון כלל עולמי המתנגד לאלימות ולדיכוי, וקיימות קבוצות של נשים בשחור בעשרות מדינות.


נשים עוד תבאנה את השלום
אם תרצנה...



    

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה