יום שני, 29 בדצמבר 2014

בחדר ההמתנה


אדם נמצא מת בעודו יושב באולם ההמתנה



כך אני מרגיש בשבוע -שבועיים האחרונים.
ממתין שדברים יקרו.
מחכה לפרויקט ECO-ME שאולי כן יתחיל בשנה הקרובה ואולי לא.
מצפה לקרובים ואהובים שיבריאו ויחזרו לאיתנם ולשמחתם.
ממתין שמשהו חדש יקרה, משהו מסעיר, משהו מהפכני.
ושום דבר לא קורה.
אפילו המוות לא מגיע.


  



הבל הבלים, אמר קהלת, הכל הבל.
יושבים בחדר ההמתנה ומחכים לעבור לעולם הבא.
נדחפים בתור כאילו מה שמחכה בסופו הוא דבר גדול ונפלא.
ולא קולטים שמה שיש לנו כאן, ההבל הנוכחי, הוא המופלא.

שמתי לב שבתקופה הזו של השנה אני מתמכר לכלום.
בלי תוכניות, בלי פרויקטים, בלי דברים גדולים.
רק אני והגלים שנשברים, והשמש והציפורים, ואנשים.
ומתוך הכלום נוצרים דברים.
בכל פעם משהו חדש-ישן.
אין חדש מתחת לשמש, וגם שיטוט בממלכת גוגל או פייסבוק כבר לא מרגשים.
רואה את קרקס הריאליטי של הבחירות המטופש,
ואיך אנשים שוקעים בתוך ים של חובות, ודאגות, ואילוצים, ופחדים.
ואני שוקע איתם.
מנסה לצחוק אבל בסופו של דבר שקוע באותו הבוץ.
ממתין כמו כולם, שייגמר העולם.


      



הלילה היה לי חלום.
ובחלוממממייי.....
אני שיבולת קנים גבוהה, יפה יפה, דקה ,דקה
ומסביבי שרועים חבורת עשבים מלוכלכים מגעילים.
סתם, אני לא יוסף.
בחלום שלי היה לי קוץ ברגל.
הוצאתי אותו ואז גיליתי שנפער לי חור ברגל.
לרגע נבהלתי, ואז הופתעתי מכך שלא כואב לי.
המשכתי עם החור ברגל.

אם אני מנסה עכשיו להסתכל לתוך החור, אני רואה אור.
אור לבן גדול ששוטף הכול וזורח בלי להתאמץ.
כמונו.

אז למה כל-כך קשה לנו לזכור זאת?
שאנחנו בסך הכל אנרגיה ברמת דחיסות כזו שאפשר לגעת בה?
שאנחנו אלפי אורגניזמים שקיימים בתוך גוף אחד?
שאין לנו עצמי נפרד?
שאני ואתה זה בעצם אחד?

אז אני יושב וכותב, מחפש השראה.
כמו לקרוא במגזין נשים בחדר המתנה.


       






יום ראשון, 14 בדצמבר 2014

סטריט ריטריט


בלי טלפון, בלי ארנק, בלי תיק.
רק אנחנו. יום ולילה ועוד חצי יום ברחוב.
תרגיל לחיזוק האמון והאמונה.

תמונה 1:
אני יושב על ספסל ליד זקן חביב וחסר שיניים ואומר לו שלום. הוא מהנהן לי בחזרה בעצב.
אני מתבונן קצת בשני הגברים המוזנחים הנוספים שיושבים לידנו.
מביט בציפורים ובשמיים.
אני שואל את הזקן לשמו והוא עונה לי "ורג'מי".
אני שואל - "ורג'מי"?
והוא עונה "ולג'מיר".
"ולדימיר"? אני לבסוף מבין.
כן, הוא מהנהן ומחייך חיוך ללא שיניים.
חוזרים לשבת בשקט.
אחרי כמה דקות הוא מציע לי סנדביץ חביתת ירק שהיה לו בתיק.
אני מסרב בנימוס.
מולנו מתיישב אדם נוסף.
הוא מנסה לפתוח משהו שנראה כמו יוגורט בבקבוק.
הוא מתקשה ומתעסק עם זה כמה דקות עד שהוא מצליח.
בסוף טועם ולא מתלהב.
ואז הוא לוקח את חתיכות הלחם שלו ומפורר על הרצפה.
המון יונים מגיעות ומתחילות לאכול.
הן מגרגרות, ומנפנפות ומנענעות את ראשן ואוכלות.
ואני יושב וצופה בנדיבות של אלה שאין להם כלום.
אחרי עוד כמה דקות אני אומר שלום לולדימיר, לוחץ את ידו והולך לאכול.


תמונה 2:
אני יושב בשולחן של עמותת לשובע ומפריד את חתיכות הבשר הקטנות שמתחבאות באורז.
אני לא רוצה לאכול בשר, אבל בתור קבצן אולי אני לא צריך להיות כזה בררן.
אני מנסה בכל זאת שלא להכניס את החתיכות המתות לתוך בטני, אפילו שכולנו אחד.
ברקע מנגן מישהו בפסנתר - IMAGINE, על הדבש ועל העוקץ, ועוד שירים פותחי לב.
הזקן שלידו מצטרף לאחד השירים בשירה אופראית מרשימה ומפתיעה.
אחר-כך הוא ניגש אל המתנדבים שמחלקים את האוכל ומבקש חתיכת עוף ומביא אותה אל הנגן.
הנגן מסרב, הוא רק רוצה להמשיך לנגן.
כמה יופי.
אור אחר הצהרים מעונן חודר מבעד לחלונות הויטראז'.
כנראה שפעם היה פה בית כנסת.
היום זה מרכז חלוקה למזון לנזקקים.
המנהל של המרכז מתנהג כאילו זה שירות קייטרינג יוקרתי.
הוא דואג באופן אישי שכל אחד יקבל את מבוקשו.
המתנדבים נעתרים לכל מי שמגיע - גבר או אשה, צעיר או מבוגר, אפריקאי או רוסי, יהודי או גוי, כולם מתקבלים בברכה.
כולם מקבלים ארוחה חמה.
בחור אחד נכנס ומתיישב לידי. מניח את התיק ומבקש מהמתנדבת במקום - "תביאי לי ארוחה אני רעב! וכוס קולה!".
בלי בושה, נהנה לתת הוראות לאלו שנותנים לו עזרה. כמו בורגני במסעדת יוקרה.
אני מסיים לאכול, מביא את המגש למתנדב שלוקח את המגש, אומר תודה ויוצא. אכלתי לשובע.

תמונה 3:
אני מביט מחצר מגדל נווה צדק אל עבר נחל שלמה שעובר למטה.
אני קופץ מעבר לגדר ומתחיל לרדת לכיוון הנחל.
גשם הולך לרדת וצריך למצוא מחסה ללילה.
אני בודק מה יש מתחת לגשר.
אני מוצא שיש שם מחסה, קצת דחוס אבל מושלם נגד רוחות וגשם.
הבעיה היא שהוא תפוס. שני שקי שינה פרוסים בכוכים. מישהו כבר עלה על הרעיון.
אני מחליק על צינור ונופל על סרפד.
כל יד שמאל שלי מתכסה קוצים.
אני ממשיך ללכת במורד הנחל לכיוון הים.
שטח הפקר בשטח שבין נווה צדק לרחוב אילת.
אני עובר בשדות חובזה מוריקים, ומגיע לחלק האחורי של מוזיאון תולדות צה"ל.
אני עובר גם אותו ומגיע לחצר האחורית של מתחם "התחנה" המחודש.
מספר עגלות דוכן עם כיסוי נמצאות שם. האם ייתכן וזה יהיה המחסה ללילה?


         


תמונה 4:
אני יושב ברחוב אלנבי, בחלק שקרוב לים, מול מה שנראה כמו סניף סגור של הבנק הבינלאומי הראשון.
אני יושב על המעיל שלי ומניח מולי חתיכת קרטון ועליה הצעיף שלי וכובע צמר.
אני מביט בעוברים ושבים.
רוב האנשים נמנעים מלהביט ישירות אליי.
אני מנסה לקלוט את העיניים של האנשים.
לראות מה זה מעורר בי ובהם הסיטואציה.
אף אחד לא ניגש לדבר.
להרגשתי הרוב מרגישים אי נוחות.
אני גם מרגיש אי נוחות. פיזית.
אני משנה את צורת הישיבה ומחזיק עם ידי בברכיי.
אחרי כמה זמן עובר מישהו ונותן כמה שקלים. אני אומר תודה ומאחל שבת שלום.
בהמשך עובר חייל ונותן לי עוד חמישה שקלים ואומר - קח גבר.
אחר-כך אני מחליט לעצום עיניים. אני יושב ונושם.
מאזין לרחשים ומגלה שרעש מכוניות ואוטובוסים עושה אותי נינוח.
אני גם מנסה להריח - את הפיח, את ריח הים, את האנשים שעוברים.
אני מנסה לחוש - את חוסר הנוחות בגוף, את הרצפה, את הבריאות של גופי.
אני שומע צליל של עוד כמה מטבעות שנזרקות לתוך הכובע ומחייך.
אחרי זמן מה אני שואל מישהו מה השעה. קבעתי להיפגש עם טליה לקראת סגירת השוק.
אני קם ואוסף את השלל - כעשרים שקלים.
מיד כשאני מתחיל ללכת עוצרת אותי בחורה צעירה בשיער קצר ונותנת לי מאפה וניל.
"קח" היא אומרת - זה בשבילך. אני מודה לה ומחייך, אבל היא מסתובבת והולכת במהירות.


תמונה 5:
אני וטליה מסתובבים בשוק. מרימים ירקות שנזרקו ונפלו.
היא מספרת לי מה עבר עליה בשעות האחרונות.
היא מחזיקה בידה את החישוק שלה, ושק מבד שהיא מצאה
ופרח שנתנו לה אנשים חמודים, וכרית.
שמיכה היא  לא מצאה. היא הרגישה שהיא נכשלה.
אנחנו אוספים די הרבה ירקות ופירות, שקית די מלאה.
אנחנו מחליטים להשתמש בכסף כדי לקנות בננות ולחם.
לי מתחשק גם קפה. וסיגריה ככה בשביל ההרגשה.
טליה הולכת להביא אבל חוזרת בלי. הרגיש לי צפוף, לא רציתי לבקש.
במקרה ראינו את מיקי. היא שאלה אותנו איך הולך עם ההומלסיות, ואם אנחנו נהנים.
אמרתי שכן בסך הכל. וגלגלתי ממנה סיגריה.
אחר כך עשינו עוד סיבוב, וקיבלנו ממישהו ירקות צלויים על הגריל וקצת טחינה.
שיהיה מה לשים בלחם.
התקדמנו חזרה אל מאחורי מתחם "התחנה" והתחלנו להכין את המקום ללינה.
פתאום הגיע הבחור שמזיז את העגלות.
הוא הוסיף עוד עגלות לחצר ואנחנו הסתתרנו מאחורה.
החושך כבר החל לרדת, השבת נכנסת.
מצאנו דשא סינטטי שישמש לנו כמצע לשינה.
עדיין היתה חסרה לנו שמיכה.
היינו קצת רעבים.
התלבטנו אם לחכות לארוחת ערב ולהדליק את הנרות שהיו לנו או לאכול עכשיו.
בסוף אכלנו.
שבענו די מהר. ועוד היה מוקדם.
מה נעשה עכשיו? רק איזה חמש וחצי.
יצאנו לסיבוב בחיפוש אחר שמיכה ותה.
התיישבנו בתחילת רוטשילד. ביקשנו תה מהבחור בדוכן והוא נתן לנו.
דיברנו על היום שהיה והמצאנו מחזה על עטלף וחתול.
וגם מחזה על נערה שקיבלה מחזור, אבל מנקודת המבט של המחזור.
אחר כך עשינו סיבוב חזרה ומצאנו שמיכה די מעופשת ומסריחה.
לקחנו אותה, ושמנו אותה מעל יריעת פלסטיק שמצאנו כדי שלא תגע באנו.
הלכנו לישון.


תמונה 6:
הירח עלה.
כבר אמצע הלילה.
קר. אבל לא נורא.
אין גשם.
פתאום צעקות מרחוק  וטליה נבהלת.
זה בסדר אני אומר לה, זה רק אנשים.
היא נרגעת ונרדמת.
כואב לי הצד. עתם האגן שבולטת.
העצמות הגרומות שלי לא בנויות לשינה על הרצפה.
אני צריך מזרן. מזרן דק אבל מזרן.
אני מסתובב על הגב ונרדם.
אני חולם על משאית/אוטובוס מלא באנשים שאני הנהג שלו אבל אני נוהג מאמצע המשאית.
האנשים שלפני מסתירים ואני צועק להם שיזוזו כי אני בירידה ואין ברקסים.
אני מתעורר.
הירח עדיין בשמיים.
אבל הבוקר קרב.
אני נרדם שוב, אולי בפעם השמינית באותו לילה.
בפעם הבאה שאני מתעורר השחר עלה.
עשינו זאת.

תמונה 7:
אני וטליה מגיעים לחוף מנטה ריי ופוגשים את הפקח אלי.
אנו מבקשים תה ואלי נענה בחיוך.
אני עושה מתיחות וטליה יושבת ומעשנת סיגריה.
אנחנו צועדים לאורך הטיילת ופוגשים את עודד.
מחליפים חוויות מהלילה, ומהמגורים בקיץ בחוף.
עודד מספר לנו איך זה לגור על סירה ומזמין אותנו אליו.
אני מחליט להוציא עשרה שקלים מה-15 שנשארו לנו על כוס קפה.
אנחנו נפרדים מעודד וממשיכים.
מתיישבים על הטיילת מול המזרקה.
אני עושה מדיטציה וגם טליה.
אחרי זמן מה היא עוברת להתאמן בחישוק ואני מקשיב.
נראה שכל הרחוב איתה.
איש מבקש ממנה לצלם אותה ומצלם בלי הפסקה.
ואז אחותי הגיעה ובן זוגה.
אני פוקח עיניים.
היא מתישבת לידי על הרצפה ואומרת לי שאני מסריח.
אני מהנהן בהבנה.
הם ממשיכים לדרכם ואנחנו נשארים עוד כשעה.
כולם נעצרים ומסתכלים על טליה שמחשקת בחן מופלא.
אני מסתכל על הכסף שקיבלנו - כשלושים שקלים.
טליה מתחילה להעביר שיעורים בחישוק לעוברים ושבים.
סבא בן 70 ואחר כך ילד וילדה אחים.
כולם שמחים, השמש מאירה פנים.
אנחנו לוקחים את הכסף והולכים לאכול חומוס משאוושה.
הסטריט ריטריט נגמר לאיטו.





כעת חוזרים אל החיים הטובים.
אל הדירה של ההורים, אל החיים בדרכים.


מקווה שבפעם הבאה נעשה זאת עם עוד אנשים.
מקווה שתמיד יהיה בי אמון ואמונה בעצמי, באחרים, באלוהים.

אם נרצה...


     

יום ראשון, 7 בדצמבר 2014

להפסיק לשים פתקים שלא משנים ולהתחיל ליצור מטבעות חלופיים




אין למי להצביע, מה נעשה?
חייבים לחזק את האלטרנטיבה.

איזה אלטרנטיבה אני שואל?
במקום ביבי - לפיד או בוז'י או שלי? הם כן יצליחו להרכיב קואליציה? להעביר תקציב? לקדם את האינטרסים שלנו? ומה אם האינטרסים שלי ושל הרבה אנשים אחרים הם מאוד שונים? למה שאני ארצה לכפות עליהם את מה שאני חושב שנכון?

אני רוצה לקדם את האינטרסים שלי שהם לדעתי גם האינטרסים של רוב האנשים (אפילו אם הם לא יודעים זאת עדיין....):

קיימות, רווחה, שמחה, בריאות, השכלה, מגוון ביולוגי עשיר, שיקום וריפוי האדם והאדמה, חופש, אחווה.

איך אני יכול לעשות זאת במערכת הקיימת?
נגיד שמצאתי מפלגה שהמצע שלה יחסית תואם את הערכים שאני מדבר עליהם, עדיין יש סיכוי טוב שהיא לא תכנס לממשלה, שכוחה בכנסת יהיה קטן, ושרוב העיסוק שלה יהיה בקרבות פרלמנטריים ובחסימת האינטרסים המנוגדים.
זה תפקיד חשוב, אבל הוא לא ישפר לנו את החיים, אולי יאט את הפיכתם ליותר גרועים.

הממשלה, המערכת הפוליטית כולה נתונה למניפולציות של הגופים החזקים: הבנקים, תאגידי התקשורת, והטייקונים. איך משנים אותם? איך מתמודדים איתם בלי להישאב לתוך אותו משחק כוחני שרק מוציא את אלו שבאמת מנסים לשנות מותשים ומתוסכלים?


טבעה של שיתופיות 

איך שאני רואה זאת' זה המעבר לקהילתיות ולקיימות מקומית שיכול באמת להשפיע על חיינו בצורה המשמעותית ביותר.
האפשרות להעזר בשכנים ובחברים כדי לטפל בילדים, לתקן דברים, להכין ארוחות, ליצור תרבות ולא רק לצרוך. כל אלה יכולים להתקיים בקהילה - שכונה, יישוב קטן, קבוצת אוהדי כדורגל.

הבעיה שחיי הקהילה די נעלמו או התנוונו, והגורם המכריע לכך הוא לא השלטון, אלא הכסף שלנו. במקום לחלוק את המתנות שלנו, אנו חיים בכלכלה מבוססת כסף שבה לכל דבר יש מחיר - טיפול בילדים, טיפול בהורים, תרבות, השכלה. וכך אנו הופכים להיות תלויים בכסף במקום באנשים.

איך משפיע עלינו הכסף שאנחנו משתמשים בו?

הבעיה מתרחבת כאשר אנו מסתכלים איך עובד הכסף שלנו והכלכלה שלנו - הכסף שלנו הוא כסף שנוצר על ידי בנקים פרטיים כחוב נושא ריבית - כלומר תמיד קיים מחסור ממנו. העובדה הזו נותנת כח עצום לבנקים, כוח שעולה על הכוח של מוסדות השלטון ה"דמוקרטיים". כלומר בעוד אנו חיים במדינה שהיא לכאורה דמוקרטית, אנו מנוהלים ביום-יום שלנו על ידי מערכת כלכלית או יותר נכון כספית שהיא בבירור לא דמוקרטית. בנקים הם לא גוף דמוקרטי (למרות שעכשיו מנסים ליצור אחד כזה). ועם זאת הוא משפיע על חייינו ברמה היומיומית הרבה יותר מכל ממשלה כזו או אחרת.

הכסף שלנו שנוצר כחוב נושא ריבית גורם לכך שהכלכלה שלנו חייבת לצמוח כדי לנסות להחזיר את החובות ההולכים וגדלים שייצור הכסף יוצר.  הדרך שבה הכלכלה צומחת הוא על ידי תחרות וריכוזיות. כלומר כל גוף עסקי צריך להתחרות בגופים המקבילים לו, או להיעלם לטובת גוף עסקי גדול יותר, וכך נוצרת "צמיחה". אפשר לראות כדוגמא את מרכזי הקניות של BIG שצצים בצמתים מרכזיות ומחסלים את העסקים הקטנים. הצמיחה הזו גם מכלה את המשאבים הטבעיים והאנושיים שלנו - כל דבר חייב להפוך למוצר בעל מחיר, וכך אנחנו משמידים את אוצרות הטבע שלנו, ומכלים את המהות האנושית שלנו על ידי תמחור של הכל. אנו מחויבים לעשות זאת כל הזמן משום שהכסף תמיד נמצא במחסור, זוכרים?

 וכך אנו שבויים במעין מעגל קסמים של עוד צריכה, עוד צמיחה, עוד מחסור....


לגדל כסף? זה אפשרי...


מטבע שיתופי

כדי להחזיר את החיוניות ואת הרלוונטיות של חיי קהילה דרוש גם המנוע הכלכלי. וכדי שהכלכלה תחזור לתפקד, דרוש שיחזרו להתקיים הקהילות שהן הבסיס האורגני לחיי החברה. כלכלה מקומית שמטרתה לשקם את החברה והסביבה, יכולה לצמוח מתוך קהילה בעזרת מטבע מקומי אשר אינו מיוצר על בסיס חוב, ושבמקום לצבור ריבית הוא בעל ריבית שלילית, על פי עקרונות ה"כסף חופשי" של סילביו גזל.

מטבע כזה ממלא את התפקיד העיקרי שכסף היה אמור לעשות לפני שהוא הפך לכלי לשליטה - אמצעי סחר חליפין. מטבע כזה הוא מטבע שבבסיסו מיועד לעבור מאחד לשני. המטבע לא נועד לצבור ערך, להפך, הוא מאבד מערכו, הוא מתכלה, ממש כמו כל דבר אחר בטבע. לכן מטבע כזה יכול לגרום לשגשוג של קהילה מקומית משום שעל ידי הנפקה של כמות קטנה של מטבעות אפשר ליצור תנועה כלכלית ערה. הירקן משלם לשרברב שמשלם לגננת, שמשלמת לצבעי, שמשלם למורה למוזיקה, שמשלמת לטכנאי מחשבים שמשלם לירקן. כל זה בלי שעבר שקל אחד ביניהם, וכל הצרכים שלהם מולאו.

כדי ליצור מערכת מקומית כזו דרושה עבודת תכנון וניהול. זה לא מגיע יש מאין, ודרושים משאבים ראשוניים כדי להתחיל אותה. בעיקר דרוש זמן ונכונות של קבוצה מובילה של אנשים כדי להניע את התהליך. תרגמתי בעבר מדריך של שני כלכלנים שתיארו את השלבים השונים ביצירת מטבע קהילתי. זה בהחלט דורש עבודה.

וכאן טמון פרדוקס. מצד אחד הקהילות בעלות היכולת להניע וליצור שינוי כזה בתוכן הן קהילות מבוססות כלכלית ומשכילות. אך הקהילות האלו הן ברובן מפורדות יותר - מעין גטאות מלאות בכלובים של זהב. כל אחד ספון בביתו בין שלל מכשירי החשמל, המסכים והרהיטים המעוצבים. אין שם את הבסיס הרגשי ליצירת מערכת כלכלית מבוססת מטבע מקומי.

מנגד, הקהילות העניות - כפרים ערביים, שכונות חרדיות, עיירות פיתוח וכדומה, אשר בהן כבר קיימים גם מערכות שיתוף אשר תומכות בקהילה דוגמת גמ"ח (גמילות חסדים - מחסן קהילתי שבו ציוד שאפשר להשאיל, כלי עבודה, צעצועים לילדים, ציוד רפואי וכדומה), אך הן חסרות את הבסיס היזמי , וזקוקות לרוב לעזרה "חיצונית" של עמותה או גוף אשר יניע את התהליך.

וכך אנחנו נותרים עם קהילות עתירות משאבים וחסרות קהילתיות, וקהילות עתירות קהילתיות וחסרות משאבים.

כיצד אפשר לצאת מזה?

גם לי אין תשובה,
אבל לדעתי אם אנשים רבים ירכזו את המשאבים שלהם בפיתוח הכלכלה המקומית ובביסוס של מטבע מקומי, כזה שנותן מענה לצרכים האמיתיים של התושבים המקומיים, ולא לצרכים כוזבים שהחברות הגדולות מפרסמות לנו או אלו שהממשלה מנסה להפחיד אותנו בהם, אז אולי נתחיל לראות שינוי ממשי גם באיכות החיים שלנו וגם בשינוי אמיתי של המערכת.
זה דורש מאיתנו לשתף פעולה, זה דורש יוזמה, זה דורש לקיחת אחריות, וזה דורש להתעמת עם המערכת הקיימת, מערכת שכבר לא משרתת אותנו. נשמע מעייף? זה בהחלט יותר מעייף מלשים עוד פתק בקלפי, אבל זה גם מה שעשוי אשכרה לשנות את המצב...

אם נרצה...

נ.ב.

1. אני מרכז את המשאבים שלי (זמני ושכלי בעיקר) כדי לקדם את פרויקט אושר. בקרוב אושר יהפוך לקואופרטיב ויהווה אלטרנטיבה חלקית למערכת הקיימת. מוזמנים לקח חלק.

2. הנה  מספר פוסטים שכתבתי על השינוי המתבקש ביצירת הכסף ובשימוש בו, מוזמנים לקרוא בזמנכם החופשי:
השלב הבא של המהפכה - יצירת קהילה ומטבע לה
עקוב אחרי הכסף
אהבה, כסף ושינוי העולם
אשירים ומעושרים
העבודה כאמנות

3. הנה כמה מילים מרבי ומורי צ'ארלס:

    

יום חמישי, 27 בנובמבר 2014

המלחמה היא מפלטו האחרון של העשיר


כאשר השתחררתי מתפקידי כקצין איסוף מודיעין בחיל-אוויר לפני כעשור,
חיכו לי מייד משרות פנויות ומתגמלות בתעשיות הבטחוניות הישראליות הרבות.
משכורת חודשית של 15000 ש"ח ועבודה עם אנשים צעירים - חברים מהצבא. ממש גן-עדן.
באחת מהן אפילו עבדתי, כי ראיתי בה מוסרית יחסית- עבודה בספרד עבור המשרד לאיכות הסביבה.
עבודה בלתי יעילה לחלוטין שהיוותה ניסיון יזמי חסר תוחלת להכניס טכנולוגיה מסוימת לשוק האירופי,
אבל עבורי זו היתה הזדמנות להרוויח את שכר האוניברסיטה שלי ולהנות מעבודה בחו"ל.
בהמשך היתה לי הזדמנות להמשיך לעבוד בתעשייה,
אך בעיקר בשמירה על אסדות נפט מערביות במדינות עולם שלישי
או במיקור חוץ של צה"ל בשליטה על השטחים הפלסטינים.
לשמחתי סירבתי להמשיך לעבוד בכך. העדפתי להיות מלצר, ובהמשך מאמן כדורסל.

רבים טוענים שבישראל אין כלכלה משגשגת וחברה מתוקנת משום שהיא נמצאת באיום מתמיד,
וכל העת עסוקה בבטחון ולכן אינה יכולה להעביר כספים לחינוך, בריאות ורווחה.

אני רוצה לבדוק את הטענה ההפוכה - הקבוצות החזקות והעשירות מעוניינת להשקיע בבטחון,
ולכן דואגות לשמר את הסכסוך, ללבות אותו באמצעי התקשורת, וכך לשמור את רוב הציבור בור, נבער וצמא דם. חי כל הזמן בתודעת השרדות - תודעה של מחסור ופחד, ללא קשר ישיר להון הכלכלי שברשותו.

יש בכך מהנימה האורווליאנית הקונספירטיבית, איני מתכחש לכך.
אך ככל שאני בוחן ולומד את המתרחש, אני משתכנע יותר ויותר שכך היא המציאות.

ואכן כך כותב לנו אורוול במסה המבריקה שלו מלחמה היא שלום, מתוך 1984:

"...המלחמה, כיום, היא עניין פנימי בהחלט. לשעבר היו המעמדות השליטים בכל הארצות נלחמים זה בזה בפועל ממש, והמנצח היה חומס את המנוצח (אם כי אירע לפעמים שהכירו בעניין המשותף להם ודאגו להגביל את תוצאותיה ההרסניות של המלחמה).  בימינו, אין הם נלחמים זה בזה כל עיקר. את המלחמה מנהלת כל קבוצה שליטה נגד נתיניה היא, ומטרתה אינה לכבוש או למנוע כיבוש של שטחים, אלא לקיים את המבנה החברתי כמות שהוא. עצם המילה "מלחמה" כיום יש בה איפוא כדי להטעות".

אז את המלחמה מנהלים המעמדות השליטים נגד נתיניהם הם, ואין זה מפליא כאשר רואים את הקשר הבנקאי שקיים בין ממשלת ישראל לחמאס. אין זה מפליא שהשליטה הצבאית בשטחים הפלסטינית נמשכת כל-כך הרבה שנים, כאשר יש כל-כך הרבה חברות ישראליות שמרוויחות מכך.

המרוויחים הגדולים הם אלו העובדים בתעשיות הבטחוניות ותעשיות ייצור הנשק, אשר משגשגות אחרי כל מבצע צבאי בעזה. הסרט "המעבדה" שואל את השאלה - כיצד העובדה שתעשיית הנשק הישראלית מתהדרת בתווית ה"נוסה בשטח", מעלה את רווחי התעשיות האלו, ומה ההשלכות המוסריות על החברה שלנו, אם יש כאלו בכלל? גם פרויקט חמושים בוחן את מחיר התעשייה הצבאית על החברה הישראלית.





אבל יש גם מרוויחים רבים אחרים. חבר שלי התחיל לייצר לפני מספר שנים ממ"דים עבור בתים. המלחמות האחרונות, והחוק אשר מחייב לבנות כל בית חדש עם ממ"ד בתוכו, הזניקו את עסקיו, וכיום הוא אינו עומד בביקוש. גם הוא מרוויח ממה שאני קורא לו תעשיית המלחמה. וכך גם אחוז גדול מהחברה הישראלית. חלק גדול מתעשיות ההיי-טק הישראליות קשורות ישירות או בעקיפין לתעשיות הבטחוניות, וכך יוצא שחלק עצום מהחברה היהודית המשכילה בישראל עסוקה בשכלול ובפיתוח של עסקי המלחמה.

אז איך אפשר להתחיל לדבר פה על השלום, כאשר כל-כך הרבה אנשים מתעשרים ממלחמה?






המלחמה היא מקור לצמיחה בכלכלה הישראלית. תעשיות הנשק צומחות, הייצוא גדל, והכלכלה הישראלית מצליחה להימנע ממשבר דוגמת אירופה וארה"ב. אנו חבים את יציבותנו היחסית לתעשיות הבטחוניות המצליחות שלנו. אבל מה המשמעות האמיתית של תעשייה בטחונית מצליחה?

"כלי-מלחמה, אפילו אינם מושמדים בפועל ממש, יצוּרם הוא דרך נוחה להשתמש בכוח-עבודה בלי לייצר שום דבר שאפשר לצרוך אותו. מצודה שטה [או נושאת מטוסים], למשל, גלומה בה עבודה שהיתה מספקת לבניית כמה מאות אניות-משא. בסופו של דבר היא מתיישנת ונעשית גרוטאה בלי שהביאה תועלת חומרית כלשהי לשום אדם, ושוב מושקעת כמות עצומה של כוח-עבודה בהקמתה של מצודה שטה חדשה."

כמובן שלמלחמה יש מחיר כבד. מחיר על החקלאים הישראלים. מחיר לאוכלוסיה העזתית המפורקת. מחיר לילדים הפלסטינים והישראלים אשר גדלים עם טראומות נפשיות רבות. אבל המחיר הזה הוא בסך הכל מחיר שיש לשלם כדי להמשיך את שגשוג התעשיות הבטחוניות.

המלחמה היא כר לניסוי ופיתוח של אמצעי שליטה, פיקוח והרתעה. היא למעשה מה שמאפשר התפתחות של תרבות המכונה. התרבות שבאה לנצל כל משאב טבעי ואנושי ולהפוך אותו לחלק ממכונת העבודה הפלאנטרית, (כפי שמתוארת בספר בולו בולו - עמ' 28). המלחמה היא המקום שבו מתפתחת הטכנולוגיה של הניצול וההשמדה, וגם שבו מתעצבת התודעה אשר רואה בבני-אדם כהפרעה שיש לסלק בפני פיתוח הטכנולוגיה הזו:


        
                                convention from Yotam Feldman on Vimeo.


המלחמה גם מאפשרת השמדה של עודפי ייצור. עודפי ייצור יוצרים בעיה כלכלית שכן הם מביאים לירידת מחירים ולאובדן הכנסה. כך יוצא שלעיתים משמידים טונות רבות של מזון רק כדי לשמור את המחירים. לעיתים נדרש להשמיד הרבה יותר מזה, כדי לשמור את העבדים עסוקים. לעיתים צריך להשמיד עשרות אלפי בתים, כדי שיהיה במה להעסיק את האנשים. כך, ישראל השמידה עשרות אלפי בתים בעזה, וכעת תומכת בבנייתם מחדש.

"פעולתה העיקרית של מלחמה היא השמדה, לאו דווקא של חיי אדם, אלא של פרי עבודת האדם. מלחמה היא הדרך לנפץ לרסיסים, או לזרוע בחלל האוויר, או להטביע במעמקי הים, חומרים שאילמלא כן אפשר להשתמש בהם כדי להרבות את רווחתם של ההמונים, וממילא, במרוצת הזמן, להרבות את השכלתם ותבונתם... ...המלחמה, נשים נא לב לכך, לא זו בלבד שהיא מביאה לידי ההשמדה הדרושה, אלא שהיא עושה זאת באופן נוח להתקבל מבחינה פסיכולוגית. עקרונית היה פשוט מאד לבזבז את עודף כוח-העבודה המצוי בעולם על ידי בניית מקדשים ופירמידות, על ידי חפירת מנהרות וסתימתן, או אפילו על ידי יצור כמויות עצומות של סחורות והעלאתן באש לאחר מכן. אבל בכך היה נמצא רק הבסיס הכלכלי, ולא הרגשי, לחברה הירארכית".

דמוקרטיה מלחמתית


כלכלת חוב -  תודעת מחסור

הכלכלה שלנו מבוססת מלחמה, משום שהיא מבוססת שליטה. אנו מנסים לשלוט במציאות.לכן רוב הכסף היום מיוצר כחוב, וניתן כהלוואה נושאת ריבית. כאשר אנחנו לווים כסף מהבנק בצורת משכנתא או הלוואה, הבנק יוצר כסף שלא היה קיים ומבקש מאיתנו להחזירו פלוס ריבית. את הריבית אין מאיפה להחזיר שכן אין כמות כסף מספיקה בשביל להחזיר את כל הריביות וכך עלינו לקחת עוד הלוואה וליצור עוד חוב. כך אנחנו חיים תמיד בתודעת מחסור. גם מי שיש לו בית, רכב, אוכל, חינוך, בידור, חי בפחד מתמיד שלא יהיה לו, חי במירוץ תמידי מול יוקר המחייה העולה. יוקר שחייב לעלות כל עוד שיטת ייצור הכסף היא כזו.

"בעיקרו של דבר מתוכנן תמיד המאמץ המלחמתי באופן שיבלע כל עודף העלול להישאר לאחר סיפוק הצרכים הראשונים של האוכלוסיה. צרכי האוכלוסיה לעולם הם בלתי-מוגדרים, והתוצאה היא שקיים מחסור מתמיד במחצית צרכי החיים; אבל דבר זה רואים בו יתרון. המדיניות מכוונת להחזיק אפילו את הקבוצות המועדפות סמוך לסף המצוקה, משום שמצב כללי של מחסור משווה חשיבות-יתר לעדיפויות קטנות ומחריף את ההבדלים בין קבוצה אחת לחברתה".



הסטת הכיוון - דרושה מהפכה

יש כיום מחסור בעוסקים בבריאות, ברווחה, בטיפול נפשי, בגידול מזון אורגני, באנרגיה חלופית, בחינוך. ישנו מחסור חמור בעוסקים בהידברות בין ישראלים ופלסטינים. ידוע שאין כסף בעסקי השלום. יש רק עמותות שממומנות מתרומות.
כיצד ניתן להעביר משאבים - כסף, זמן ואנרגיה מתעשיות המלחמה לתחומי השלום?

לשם כך דרושה מהפכה.
לא מהפכת מעמדות מרקסיסטית, אלא מהפכה תודעתית, מהפכה של אהבה.
מהפכה שמפסיקה לראות את עצמי כישות נפרדת שמנסה לשרוד בעולם של תחרות ומלחמה,
ובמקום זאת לראות את עצמי כחלק ממשהו גדול יותר -
משפחה אנושית, אשר מנסה להציל את חייה, לפני שנשמיד את עצמנו, במלחמת עולם שלישית.
אני מוכן למות. כולנו בסוף מתים.
אבל, חבל יהיה לי לראות את האנושות מוחקת את עצמה במלחמה.
זה לא יהיה הסוף, החיים ימשיכו גם אחרינו. אבל חבל שככה נלך. שזה מה שנשאיר אחרינו...
וזאת תשומת הלב שאני שם, לגבי מה אני עושה עם חיי ועם הזמן שלי ועם המשאבים העומדים לרשותי.

המוכנות האישית של כל אחד מאיתנו לוותר על סיפוק צרכים הולכים וגדלים (חלקם אמיתיים, חלקם אנוכיים, וחלקם כוזבים)  - בית, משפחה, ילדים, מכונית, תואר באוניברסיטה, פנסיה, ביטוח חיים, חופשה בחו"ל, סמארטפון, בגדים חדשים, מים מינרלים, טיפולים אלטרנטיבים, אלכוהול, סמים, מכשירי חשמל חוסכי עמל, פיליפינית, אוכל אורגני, כבלים, מנוי לחדר כושר, יציאה למסעדה ולקולנוע, תכשירי קוסמטיקה ובשמים, ועוד ועוד ועוד.

האם יש בנו מוכנות לשנות את עצמנו?
במקום להעביר את הזמן בהשרדות, בעבודה חסרת משמעות עבור תעשיות המתחזקות את המצב הקיים, או אפילו מעודדות את המשך המלחמה, להתחיל לעסוק בתעשיות המקדמות ריפוי של הנזקים ההולכים וגדלים בנפש האדם, במשאבי האדמה, וההשמדה ההמונית השעבוד והניצול של שאר היצורים החיים על הפלאנטה הזו.
כאמור, העבודה הזו תהיה בלי הרבה כסף, ותדרוש ירידה ב"רמת החיים".
אבל העבודה הזו גם אמורה להחזיר לנו את הדברים שאיבדנו לטובת הכסף - עזרה הדדית, קהילתיות, חיבור לטבע, אנושיות.

לאט לאט גם יווצרו עוד ועוד עסקים ומקורות שפע אשר מאפשרים קיום ללא התבססות על טכנולוגיות וכלכלת מלחמה.
אבל עלינו להתחיל מעצמנו.
אין למי לבוא בדרישות, אין את מי להאשים.
אם לא נלמד לקחת אחריות על מעשינו - במה אנחנו עובדים, מה אנחנו אוכלים, מה אנחנו צורכים, כיצד אנו חיים - אז אין לנו מה לבוא בטענות אל העשירים אשר מתעשרים עוד יותר מעוד מלחמה ועוד מלחמה.
אנחנו העשירים.
אני ואת ואתה.
לא כי יש לנו כסף,
אלא כי יש לנו שמש, ואוויר, ומים, ואדמה.
ויש לנו תבונה, והומור, ויצירתיות של הרוח האנושית.
ואנחנו יכולים לשנות את עצמנו, ולהסתגל לאורח חיים חדש,
אורח חיים של שלום במקום של מלחמה.

אני יודע, כי אני עושה זאת.
וכי אני רואה רבים מסביבי שעושים זאת.

אם נרצה....

     

יום רביעי, 19 בנובמבר 2014

המסע מקיבוץ סמר אל הגשר של מחר


ביום ראשון נסעתי עם טליה באוטובוס לסמר.
בצומת מנוחה התחילו לעלות פתאום המון אנשים לאוטובוס.
תהינו מה קרה, הסתבר שלאוטובוס שלהם כבו האורות אז הם עלו אלינו.
היה צפוף ונחמד.
הילדים של מישהי ישבו עם מישהו אחר והיתה תחושת ביחד משעשעת
 שקיימת משום מה בעיקר בעיתות מצוקה.

אחרי כחצי שעה הגענו לצומת סמר.
לחצנו מבעוד מועד על לחצן העצירה וצפינו באורות של סמר מתקרבים.
ואז חלפנו אותם.
לרגע לא הבנו מה קרה, חשבנו שאולי זה לא היה סמר.
ואז פתאום הנהג צעק - רגע, יש כאן מישהו לסמר? כןןןן!! ענינו ביחד.
הנהג עצר, והתחיל לנסוע רברס איזה קילומטר.
הנוסעים היו בשוק, בעיקר אלו שהגיעו מהאוטובוס השני.
מסתבר שלא רק ברכבת העמק יש נהג שיכור...

הנה עוד נהג שיכור מהסרט האהוב עליי KONTROLL,
סרט מעולה על פקחי רכבת תחתית בבודפשט.
עם פסקול מעולה לא פחות.
הקטע הזה בהונגרית בלי כתוביות , אבל חכו לסוף:

      



ירדנו בסמר והגענו לקיבוץ ופגשנו את יקיר היקר,
שעבר לשם כדי להיות גנן בגן האנטרופוסופי,
לעבוד וללמוד את חיי הקיבוץ והמדבר.
קיבלנו חדר משלנו, עם שמיכות וגם כנפי חיפושית שחיכו לנו בארון


אהובתי חיפושית המדבר, לו רק היו לך מחושים...


קיבוץ אנרכיסטי, יש כזה דבר?

קיבוץ סמר הוא קיבוץ די מיוחד.
קיבוץ קטן עם בין 100 ל-200 אנשים,
כולל עובדי חוץ וש"שים.
כל מי שבקיבוץ, כולל אנחנו כאורחים,
יכולים לגשת מתי שרוצים לחדר האוכל ולקחת אוכל לעצמנו בכל שעה,
וגם ללכת למחסן האספקה ולקחת תכשירי ניקוי והגיינה.

חברי סמר מנסים מאוד לחיות את חיי השיתוף דרך הערכים של חופש ואחריות.
אני לא יודע הרבה הרבה, אבל ממה שראיתי והרגשתי במקום
יש תחושה גדולה של שותפות ושל אהבה בין האנשים.
ובעיניי זה מקסים.

אני ממליץ למי שיכול ורוצה ללכת לבקר בקיבוץ,
אך היזהרו לכם,
כי כמו שאמר לנו אחד החברים,
עברתי לשתות כוס מים ונשארתי 20 שנה.

בבוקר של יום שני עלינו אני וטליה להר סמר.
עלינו בדרך לא דרך, ובאמצע גילינו שאנחנו במקום די תלול.
טליה חששה, וגם אני, אך החלטנו להמשיך לעלות מאשר להתחיל לרדת.
אחרי קצת קריאות בהלה ודרדור אבנים הגענו למעלה,
והנוף היה מרהיב.
הייתי חייב לצאת בשירה ובריקוד.


על ראש הר סמר




את המשך היום בילינו ברוגע ובנעימים,
בשינה קריאה ומשחקים
ביקור בגן שבו עובד יקיר
ובמוסך שבו בונים את המכונות הענקיות שקוטפות וממינות את התמרים
ולמחרת יצאנו באוטובוס צפונה.
לי היה שיעור להגיע אליו בג'סר א-זרקא.
בדרך קראתי חדשות על הרצח בבית-כנסת,
הזוועה הנוכחית שתביא עלינו עוד סבל וצער ואלימות.
זה הזכיר לי למה אני נוסע את כל הדרך מאילת לג'סר
בשביל שעה וחצי של שיעור שאני מעביר בהתנדבות.

בדרך הקשבתי לפרקים מספרו המוקלט של אייזנשטיין
שמדבר על הנסיון שלנו לשלוט עוד ועוד במצב
כשלמעשה מה שקורה הוא אובדן שליטה,
שעליו אנו מנסים להשתלט על ידי עוד שליטה.
בנינו חומות, שמנו מצלמות, השקענו בכיפת ברזל
עשינו חוק שכל בית חייב שיהיה בו מקלט נגד טילים
ועדיין מה שקורה הוא שאנחנו רק יותר ויותר מפחדים.
והרי אמר רבי נחמן מאומן כבר מזמן - והעיקר והעיקר לא לפחד כלל.

בסופו של דבר הכל יתמוטט, לא רק המדינה אלא כל הציוויליזציה.
זו דעתי לפחות. וגם דעתו של אייזנשטיין.
כל מה שנותר הוא לזרוע את הזרעים של תרבות חדשה,
תרבות של אחדות ואהבה במקום נפרדות.
ולהנות מהדרך כי היא אחת עם המטרה.


הגענו לתל-אביב,
כל הדרך תהינו לעצמנו האם האופניים של טליה שרדו
אחרי שהיא נעלה אותם למשך יומיים ברחוב נווה שאנן.
אני צחקתי עליה שהיו להם חיים יפים, ולא נורא
אבל להפתעתי הגענו והם היו.
עצרנו לאכול אינג'ירה במסעדה ליד
 והמשכנו כדי לקחת את האופניים שלי מרחוב זבוטינסקי,
ומה שגיליתי זה את המנעול אך לא את האופניים.
כנראה שחזרתי על הטריק של שבוע שעבר
ולא נעלתי את האופניים כלל. פעם קודמת זה עבד,
הפעם הניסוי הותיר אותי חסר אופניים.
התעצבנתי לרגע ואז זה עבר,
לקחתי את האופניים של טליה ויצאתי לכיוון הרכבת.
הגעתי ברגע האחרון וגיליתי ששכחתי את ההפעלה שהכנתי לתלמידים
משחק קלפים שמתאים שמות לציורים של איברים.
שוב התעצבנתי לרגע, ושוב זה עבר.
זה קטע העצבים האלה שעוברים.

הגעתי לשיעור והתחלתי בשיחה עם  אחד התלמידים
בזמן שחיכינו לכל השאר.
הוא שאל אותי כמה אני מרוויח בעבודה,
אז אמרתי לו שכלום,
אז הוא אמר, לא בעבודה הזו, בעבודה הרגילה.
אז לא בדיוק ידעתי איך להסביר לו שאני לא עובד בעבודה רגילה
אז אמרתי לו שאני עצמאי ולא שכיר.
הוא לא ידע מה זה אומר, למרות שתלמיד אחר הבין ותרגם
ואז הגיעו כל השאר התלמידים ונתתי להם שיעורי בית
לשאול את ההורים שלהם מה ההבדל בין עצמאי לשכיר
ומה היתרונות והחסרונות של כל דבר.

בהמשך ניסיתי לעשות כל מיני דברים אבל לא הצלחתי
כי היו המון דיבורים.
ואני שוב התעצבנתי לרגע - באתי כל הדרך מסמר
כדי ללמד עברית, כי זה חשוב, ולמען עתידנו
והנה ככה צוחקים לי בפנים, ולא מקשיבים ומדברים
כאלה חצופים...

ניסיתי כל מיני דברים:
 לספור עד עשר בלי שאף אחד מדבר
להוציא חלק מהתלמידים לכמה דקות שידברו בחוץ
לשאול אותם למה הם בשיעור ולא הולכים.
ואמרתי שיש להם חברים שעוד לא שמעתי כי השאר מדברים
וכל מיני דיבורים כאלה חינוכיים.

אבל בסוף הבנתי שאין מה לעשות,
ואין לי באמת יכולת לשלוט על המצב
אולי רק לשפר אותו.
אז פרסמתי סטטוס בפייסבוק, וקיבלתי המון עצות
חלקן טובות חלקן פחות
וניסיתי להיות קשוב אליהן
ולזכור שבסך הכל באנו להנות.

שחררתי את התלמידים מוקדם,
לא לפני שנתתי להם שיעורי בית לבדוק מי אלה סיסטם עלי,
ולפני שהלכתי שוחחתי עם כמה מהתלמידות
שראו את אופניה של טליה ומאוד הסתקרנו
שאלתי אותן אם הן רוכבות, ושתיים אמרו שכן
ואז השרת צעק עליהן שהן לא יכולות כי זו בושה
ונזכרתי בסרט וואג'דה
ואמרתי לי בלב, שהדרך ארוכה ומפותלת
אבל מזל שיש אתגרים בחיים
כי אם הכל היה קל זה היה די משעמם

אז בינתיים אמשיך ללמוד ערבית
וללמוד מהילדים שמחת חיים
וללמוד להתעצבן ולתת לזה לעבור
ולא לפחד גם כשכולם מסביב מתלהמים
ולבנות עוד ועוד גשרים

אם נרצה...


     



יום שישי, 14 בנובמבר 2014

העזר כנגדי ותיקון העצמי


"כבר 6 דקות אתה יושב ומדבר אליי באלימות"
היא מסתכלת עלי בעיניים עצובות, מפוחדות.
ואני מתפלא. אני? אלים?
במה? בזה שאני יוצא נגד ההשוואה שלך של חפצים לאנשים?

הכל התחיל בדיון לגבי סדנת ערכים שהיא מעבירה בכלא,
סדנה עם אסירים שבהם משוחחים על כבוד, ואמון והקשבה,
ומנסים לתרגל את זה תוך כדי השיחה.
ואז מישהו נתן דוגמה על זה שהוא היה צריך לחכות זמן רב מדי להרגשתו כדי לקבל טיפול רפואי, והוא התחיל להכות את הקיר ולקלל את הסוהר. אני טענתי שזה לא אלימות, שזה בסך הכל פורקן של כעס ותסכול, שאף אחד לא באמת נפגע.
היא אמרה לי שלדעתה באלימות לא בהכרח צריך שיהיה מי שנפגע. ואז שאלתי האם לנפץ חלון של בנק זו אלימות, והיא טענה שכן ואני טענתי שלא, ושאי אפשר להשוות בין חפצים שנגרם להם נזק לבין פגיעה פיזית באנשים, ואז בעצמי נגררתי לצורת דיבור אלימה והיא נפגעה.

היא, זו טליה.
העזר כנגדי, זו שגם מתווכחת איתי וגם מעודדת אותי כבר הרבה חודשים,
ויתכן שגם כבר מספר גלגולים, עוד כשהיו לנו זנבות וסנפירים.


העזר כנגדי - טליה אהובתי



השבוע עשינו בייביסיטר על שני ילדים חמודים של קרובים.
זו היתה חוויה ראשונית עבורי, להיות אבא למשך כמה ימים, אבא של ילדים שהם אינם שלי,
אבל שמהר מאוד אני יכול להרגיש מחובר אליהם והם אליי.
טליה היתה האמא, אני בעיקר שיחקתי והקראתי סיפורים.
זו היתה הרגשה נפלאה עבורי, כי באידיאל שלי, כאשר האנושות תהפוך להיות משפחה אחת,
כולם יהיו ילדים שלי, חלק יותר וחלק פחות, אבל לא תהיה את ההפרדה הברורה הזאת
שיש במשפחה הגרעינית של היום.

בעבר חיו שבטים שבהם לא היה לילדים אבא,
היתה להם אמא, וחוץ מזה הם היו של השבט.
הקיבוצים גם ניסו לעשות "ילדים של הקהילה",שהיו רואים את אמא ואבא לכמה שעות אחר הצהרים,
 אבל הלינה היתה משותפת בבית הילדים, והם היו באחריות המטפלות ומערכת החינוך הקיבוצית.
 ניסוי שלא כל-כך הצליח. גם אחי ואחותי גדלו כך. אני ניצלתי בנס וכבר גדלתי עם ההורים החמודים שלי.

באופן כללי, כשלון הקיבוצים מבחינה כלכלית וחברתית גרם להרבה אנשים לזנוח את רעיון הקהילתיות והשיתופיות.
אני חושב שיש מקום לבחון מחדש את הנושא, לאור הכשלונות וההצלחות של הניסויים החברתיים  של המאה האחרונה, ושבכל זאת קהילות הן הבסיס האורגני שמהן החברה שלנו יכולה להתרפא ולשגשג ולהשתחרר מהשליטה, הדיכוי והניכור של העולם המודרני. עלינו למצוא את השילוב הנכון בין חופש לאחריות, בין שיתופיות לפרטיות, בין מסורת לחדשנות, בין פתיחות להתכנסות.

מי שרוצה לשמוע ולהכיר יותר את החקירה שנעשית בתחום כבר עשרות שנים,מוזמן לכנס קהילות אקולוגיות שיתקיים ביום ראשון הבא בקיבוץ גזר. בכנס ישתתפו קיבוצים אקולוגיים כמו לוטן ונאות סמדר, וחוות אקולוגיות שמנסות לבנות מודל קהילתי על בסיס של גרעין קבוע משפחתי ומתנדבים שמתחלפים. אני גם מעוניין ליצור קהילה,  קהילה של נוודים שנודדים להם בעצמם רוב הזמן, ומדי פעם (יתכן פעם ביום יתכן פעם בחודש, תלוי בנו) נפגשים כדי להרגיש את הביחד, ואת תחושת הערבות וההמשכיות שאנו מחפשים בקשר אנושי.

החיים הקהילתיים הם מורכבים ולא תמיד פשוטים, ודורשים הרבה רצון לבוא וללמוד ולהתמודד עם האתגרים הרבים שצצים. אחת הקהילות שחוקרות את האתגרים האלו כבר הרבה שנים היא קהילת תמרה, או בשמה הרשמי - "כפר לחקר השלום", שחלק מרכזי בה זה התנסות ב"אהבה חופשית", כנסיון לפתור את הסכסוך בין המינים, מתוך אמונה שזה חלק מרכזי בשלל הסכסוכים שיש כיום בעולם.

אין ספק שהסכסוך בין המינים הוא סכסוך מרכזי מבחינת האלימות והדיכוי שקיימים כיום בעולם,
וכך גם הסכסוך הישראלי-פלסטיני או הערבי-יהודי שנמשך כבר עשרות שנים,
סכסוך שבליבו ריב על אדמה, שבו החזק פיזית שולט על החלש,
תוך הדחקה של התוצאות הרות האסון של הדיכוי הזה,
תוצאות שאפשר להרגישן בשבועות האחרונים  ביתר שאת -
רציחות בסכין (אני לא כל-כך מבין את המילה פיגועים), ורצח באקדח על ידי שוטר במדים.
מהר מאוד הדברים יכולים להתדרדר עוד יותר, בליבוי של פוליטיקאים מתלהמים.

השאלה שתמיד עולה לי היא  - מי מרוויח מכל זה? מהמלחמות והסכסוכים האלימים?
בעקרון אף אחד, אבל מבחינה כספית, מסתבר שיש לא מעט אנשים שמרוויחים כסף טוב מסכסוכים,
לא מהפתרון שלהם אלא דווקא מהשימור שלהם.
אחד הפרויקטים של קואליציית נשים לשלום בודק מי מרוויח מהכיבוש, ומסתבר שיש די הרבה חברות ואנשים.

פרויקט אחר שנקרא חמושים, בוחן את תעשיית הנשק הישראלית, ואת המחיר שלה על החברה שלנו.
השבוע התפרסמו הקלטות של עוד ראש ממשלה עבריין - אהוד אולמרט, שבו הוא מעיד על אהוד אחר - ברק,
שלקח שוחד במיליונים בהיותו שר בטחון כדי לקדם עסקים בטחוניים.
ואני תוהה לעצמי, איך אנחנו מסכימים לכל זה?
איך אנחנו שותקים, וממשיכים לשתף פעולה עם מערכת מושחתת ורצחנית שכזו?
איך אנחנו עדיין משלמים להם מיסים?


          
                                The Lab from Yotam Feldman on Vimeo.



האלימות בימינו היא ממוסדת ויש כאלו שמרוויחים ממנה באופן ברור,
אבל כמו שטליה אומרת - האלימות היא חלק מהחיים, היא כח של חיים שמנותב למקומות לא בריאים,
ולכן כל מה שנותר לנו הוא ללמוד לנתב את הכוח הזה למקומות טובים, דרך התיקון של עצמנו.
דרך עשייה אישית, רוחנית, חברתית, צרכנית, יצירתית, כלכלית, לימודית.
דרך כל דבר שאנחנו עושים.
המצב של העולם היום, המופעים של האלימות שנמצאים בכל מקום, דורשים מאיתנו לא רק לחנך את הדור הבא,
אלא לחנך את עצמנו, ולהתעמת עם האלימות - המילולית, הציבורית, הלאומית, ובעיקר הפנימית.
אבל אי אפשר להתעמת מול אלימות באלימות, חייבים להגיע ממקום של חמלה ואמפתיה, ולנקוט עמדה לאהבה.


תיקון אופניים - תיקון העצמי


אתמול באתי לתקן את מערכת הבלמים האחורית באופניים שלי.
זו פעם ראשונה שאני עושה זאת בעצמי.
לפני שמונה חודשים נגנבו לי אופניים, וחברי ניצן אושר הביא לי זוג ישן שלו שהיה זקוק לשיפוץ.
לקחתי אותם אל חבר אחר,  אורי שמו, שבעבר היה לו עסק עצמאי לתיקון אופניים, ויחד איתו החלפנו צמיגים, ניתקנו את מנגנון ההילוכים והחלפנו את הבלמים. הבלמים ששמנו היו משומשים, וגם האופניים החלידו בזמן השהות שלי בחוף הים במשך הקיץ, וכעת הגיע הזמן להחליפם.
החלטתי לעשות מעשה אמיץ ולהחליף אותם בעצמי. אך לוקח זמן מהרגע שמחליטים עד שמבצעים. הבעיה העיקרית היא למצוא את הסבלנות להשקיע את הזמן הדרוש בכך, וגם הנכונות לקבל את העובדה שלא בטוח שאצליח לתקן את הבלמים לשביעות רצוני. אחרי שבוע של התמהמהות והתבשלות ניגשתי למלאכה.קניתי את החלקים הדרושים, וגם סט מפתחות אלן ומברג פיליפס, והגעתי אל האופניים. הנה מה שגיליתי:


המנעול קשור אבל לא אל האופניים

האופניים עמדו שבוע בסמטה בתל-אביב, בלי שהיו קשורות לשום דבר.
את הגאונות הזו עשיתי בעצמי בהיסח הדעת, ועליי לציין שזו לא הפעם הראשונה...
מאוד שמחתי על כך שהאופניים נמצאו, למעשה גם כשהן קשורות אני תמיד שמח למצוא שהן עדיין היכן שהשארתי אותן.
טליה הציעה שנתחיל טרנד של לא לקשור אופניים ולהשאיר פתק במקום שהן לשימוש חופשי ואסור לקשור אותן או לקחת אותן לעצמך, ואז יהיו מספיק אופניים לכולם. בעולם מושלם...

בכל מקרה, מלאכת התיקון ארכה כשעה וחצי, ובהן הרשמתי את עצמי באורך רוח בלתי רגיל, כאשר מה שארך זמן רב לא היה ההחלפה של המנגנון אלא הכיוונון העדין, זה שבו עליך לפתוח ולסגור עשרות פעמים כמה סטים של ברגים עד שאתה מגיע לאיזון המושלם בין זה שהגלגל יסתובב בחופשיות בלי לגעת בבלם, ובין זה שהבלם יבלום כאשר אתה לוחץ על הידית. בסוף הגעתי. עד שהוא ישתחרר ויזדקק לכיוונון מחודש. כמו מיתרים של גיטרה.

האיזון הזה, העדין
בין בלימה לתנועה חופשית
בין מחשבה למעשה
בין האני לבין האחר
בין זוגיות לקהילתיות
בין עבודה פנימית לחיצונית
בין תיקון העולם לתיקון העצמי
הוא כמו הסימפוניה של החיים
ואם נתאמן ונקדיש לזה זמן והקשבה
אולי נמצא גם דרך לחיות בשלום, בחופש, ובאחווה

אם נרצה...


      

יום שבת, 8 בנובמבר 2014

האהובה שהתעטפה



ביום רביעי הגעתי ל'אברהם הוסטל' בירושלים.
אהובתי טליה הזמינה אותי, לרגל זה שהיה יום רביעי והתחיל הסופ"ש שלנו, להתפנק בהוסטל.
לא הייתי בהוסטל הרבה שנים, ותמיד כשאני בחו"ל יש לי רצון להיות במקום
שבו יש עוד אנשים עם תרמילים, ועם סיפורים, ומרחב משותף למפגשים מעניינים.
ומכיוון שאני מסייר בישראל כבר הרבה זמן, החלטתי שהגיע הזמן לראות איך זה לישון בהוסטל בישראל.
היה נחמד, היה יקר, המקום נעים,
וראינו בחדר האוכל הרבה יפנים ואירופאים יחסי מבוגרים,
אבל לא יצא לי לשוחח איתם.

להפסיק לעבוד להתחיל לטייל
כי החיים זה רק טיול

ארוחת בוקר בינונית בהוסטל אברהם


באותו ערב הלכנו להרצאה של חבר נווד.
פלג שמו ושם הבלוג שלו הוא לונלי פלג.
טליה היא חברה טובה של אחותו התאומה,
וכך יצא שאנחנו מכירים אישית -
נווד ארצישראלי ונווד עולמי.
ההרצאה של פלג היתה מרתקת בעיניי,
הסיפורים עצמם, והיכולת שלו לספר אותם,
המוטיבציה להמשיך ולנוע כבר עשר שנים
להיות בכל העולם (108 מדינות עד כה) ולהמשיך לרצות לכבוש עוד יעדים,
ולא לפחד מהלבד ומהלא נודע,
מילאו אותי בהשראה
וגם גרמו לי לקנא, אני מודה.

ישר מתחילה בראש ההשוואה -
פלג מטייל לבד, אני כמעט תמיד מסתמך על משפחה וחברים,
פלג מספר על אנשים אחרים, אני מספר על עצמי בעיקר,
פלג מגדיר עצמו אגואיסט, אני מתנסח לעתים רבות ביהירות של אידיאליסט.
פלג מצליח למכור את הסיפור שלו ולעניין הרבה אנשים,
אני בקושי מצליח להחזיר את העלויות של המקום שבו אני מרצה.

בקיצור פלג - תודה שגרמת לי לרצות להשתפר, להיות טוב יותר,
לא כדי להיות יותר טוב ממך, אלא פשוט כדי למצות הפוטנציאל הגלום בי,
הפוטנציאל הגלום בכל אחד מאיתנו.
ממליץ בחום ללכת להרצאה האחרונה של פלג בארץ בתקופה הקרובה שתתקיים בתל-חי.

ביקור אצל חברה בצד השני

למחרת בבוקר יצאנו לכיוון שער שכם ברכבת הקלה.
הגענו לתחנת האוטובוסים שנוסעים לשטחים ועלינו על אוטובוס לבית-ג'אלה.
בית ג'אלה נמצאת בין ירושלים לבית-לחם, אזור המכונה C בשפת אוסלו,
מקום שקל ליהודים להגיע אליו, וגם לפלסטינים יחסית.
באוטובוס היו רק פלסטינים, בעיקר נשים,
ומצאנו את עצמנו מדברים בעברית בשקט, בתור הלא-ערבים היחידים.
קצת מצחיק, קצת עצוב.

הגענו לבית-ג'אלה אחרי נסיעה של חצי שעה בתוך מנהרות, לצד חומות, ומעבר למחסומים,
בהתחלה לקחתי אותנו למלון שהכרתי שבו חשבתי שנפגשים,
אבל אז התברר שזה בכלל לא המקום שקבענו, וסתם הובלתי אותנו בבטחה שלי לדעת לאן.
אבל אחרי הסבר קצר בערבית הקלוקלת שלי, הגענו למקום חפצנו- החושה של יסמין.
חווה אורגנית קסומה על צלע הר, מקום לגידול ירקות, עצי זית ושקדים, וגם יונים.
קיבלנו ארוחת בוקר שנייה (אחרי זו שהכלנו בהוסטל),
ולדעת טליה זו היתה אחת מארוחות הבוקר הטובות אי-פעם.
אם כן בתור מבקרי ארוחות בוקר - אנו ממליצים על חושת יסמין על פני הוסטל אברהם...









הגענו לבית ג'אלה כדי לפגוש מכרה פלסטינית ששנינו התאהבנו בה.
נגה נקרא לה לצורך הפוסט כי היא לא בהכרח רוצה להיחשף,
כי כמו שנגה אמרה - אני מסתכלת על החברה שלי - החברה הפלסטינית,
ואני רואה סגירות, אני רואה שליטה ואני רואה כפייה, ואני אומרת לעצמי,
מה הפלא שיש חומות מסביבנו ומחסומים, מה הפלא שאנחנו כלואים?

אז גם נגה כלואה בתוך החברה שלה,
היא הלכה ללמוד באוניברסיטה אחרי מאבק ממושך עם הוריה,
והיום היא פועלת בתחום החינוך לאקולוגיה ואיכות הסביבה,
ולהדברות בין ישראלים ופלסטינים.

אחד הדברים שנגה עושה זה הכשרה בתחום של תקשורת מקרבת,
כלי מאוד בסיסי ורב השפעה בתרבות שלנו - השפה.
שפה - שבהקשר של יחסים בין ישראלים כמונו לבין פלסטינית כמו נגה -
היא מאוד פוליטית, כוללנית, מאשימה, קורבנית.
עם נגה כל-כך נהניתי לשוחח ולהרגיש שאני מדבר עם מישהי
שבסיפור אחר היתה בת משפחה שלי, או אהובה שלי,
אבל עכשיו אני לא יכול לבוא לבקר אותה והיא אותי,
בגלל החוקים, והצבא, והמשפחה, והחברה.

אבל כמו שנגה אמרה - זה לא משנה מה קורה ולאיזה שפל אנחנו מגיעים,
להסתגרות או לניהיליזם, למלחמה ולשנאה,
תמיד ישנו האור הזה שבפנים,
שלא מפסיק להניע אותנו לעבר חיים יותר טובים.

תודה נגה על התקווה שאת נותנת לי,
תודה על המפגש איתך, מי יתן ועוד נבנה יחדיו גשרים.

    




בית האור

חזרנו מבית ג'אלה בטרמפ עם בחור הולנדי שגר בירושלים,
ומלמד נגרות בבית-ספר לילדים פלסטינים נכים.
אחרי שפרסמנו שאנחנו בעיר, קיבלנו הזמנה דרך הפייסבוק מחברה שגרה ב"בית האור",
שם רוחניקי לבית שותפים עם 6 שותפים שחיים יחדיו.
התקבלנו בחום, הוזמנו להשתמש במטבח ובכל האוכלים בלי לברור מה שייך למי,
וזו היתה הרגשה נעימה מאוד.

במהלך הבישולים והאוכל, נכנס גם אחד השותפים והחל להכין כבדי עוף.
הוא סיפר שבעבר היה דתי ולמד אף להיות שוחט,
וגם שלתקופות מסוימות הוא היה צמחוני, אבל זה עבר לו,
בעיקר כי הוא לא רוצה לאכול פחמימות.

שותפה אחרת סיפרה לנו על עבודתה בדיר העיזים בקיבוץ שלה,
על כך שלמרות שהעיזים גדלות בנחת יחסית ויוצאות לרעות מדי פעם,
עדיין יש את המנהג של להפריד גדיים מאימותיהן למכור אותם למאכל.
האמהות ממשיכות לקרוא לגדיים ולחפש אותם,
והיא פשוט פיתחה "עור" כדי לא לבכות בכל פעם שזה קורה.
הבנתי שהגיע הזמן שאפסיק לשתות חלב על כל סוגיו שנועד למסחר.
כי אין להמעיט בבורות של אנשים מרצון, גם שלי.

בבוקר למחרת קמתי והתיישבתי במטבח ומולי ראיתי את עיתון הארץ של יום שישי,
פתחתי את המוסף, ובתוכו הייתי אני.
יעל המתוקה הקריאה לי את מה שאמרתי לעידו קינן שראיין אותי.
האגו שלי שמח, הא הנה דברים שאמרתי וכעת כולם קוראים,
סוף סוף אני מגיע לקהלים רחבים, וגם אומר דברי טעם מלומדים,
וכולם אותי משבחים ואליי מחייכים, כמה נפלא אני בעננים.
קורא שוב ושוב, מנסה לחשוב מה הייתי יכול לומר יותר טוב,
והאם עכשיו אני אהפך לסלב?
כמה מחשבות על עצמי, זה בטח לא בריא...

הי, זה אני...


אבל מה לעשות כאשר אני רוצה להעביר רעיונות,
ושאין לי דרך לבטאם אלא דרך עצמי, דרך חיי, דרך כתיבתי,
ומצד אחד אני רוצה שאחרים יקראו ויגיבו ויתמכו ויתנגדו,
ומצד שני לא להתעסק בעצמי כי אני לא באמת חשוב.
וכאן אני רוצה גם להודות ולהגיד שאני מרגיש מאוד אהוב,
ואני מאמין שלכל אחד ואחת יש את הצורך והזכות להיות אהובים.
ולכן אני ממשיך בדרכי, גם כשהאגו משחק בי לפעמים.



ירושלים של זהב ושל עופרת ושל אור

אז יצאתי מהבית מרגיש חשוב ואהוב,
והלכתי לפגוש חבר, ויטאלי שמו, שהגיע לכאן מרוסיה וגרמניה,
וכמוני הוא מנסה לפעול למען שלום.
ויטאלי מארגן את ה- Peace Bus, שנוסע בימי שישי בין יוזמות שלום שונות,
וגם אוסף תרומות של תרופות, שמיכות ושאר צרכים עבור תושבי עזה.
ביום שישי הזה ויטאלי הציע ללכת להר הזיתים למקום שבו יש חולים עזתים,
ולברך אותם, ולאחל להם החלמה, ולשאול מה הם צריכים.

הגענו לשער שכם כדי לתפוס אוטובוס, והמקום נראה כמו לקראת קרב,
יום שישי, תפילות הר הבית הקרבות, ומזרח ירושלים בוערת,
לפחות ככה אומרות החדשות.
המוני שוטרים ומג"בניקים בכל מקום, גדרות, מצלמות
ואנחנו באמצע מנסים להבין מה לעשות.

אחרי שקניתי בייגלה וקפה, הייתי צריך ללכת לשירותים,
עברתי גדר שלידה עמדו שלושה חיילים ונכנסתי לשירותים ציבוריים.
(בזמן השירותים בדקתי שוב את הפוסט שלי על הכתבה בהארץ וכמה לייקים ותגובות),
ויצאתי ועברתי חזרה את הגדר עם החיילים.
פתאום צעק אליי אחד מהם - הלו מה אתה עושה, אסור לך לעבור מפה.
אמרתי לו - מה זאת אומרת? הרגע הגעתי מכאן.
הוא אמר לי - אסור לעבור חזרה, תלך מדרך אחרת,
ביטלתי אותו בנפנוף יד והתחלתי ללכת לדרכי.
הוא רדף אחרי ונעמד מולי - לא שמעת מה אמרתי, תחזור מהר לפני שאני אחזיר אותך.
הרגשתי שיש כאן קונפליקט. בהתחלה שיחקתי בתוכו,
שאלתי מאיפה הוא רוצה שאני אחזור, והוא צעק עליי שזה לא מעניין אותו.
תהיתי לעצמי האם להיכנע לפקודותיו, או להתעמת בדרכי,
בסוף החלטתי שזה לא הקרב שלי.
שאלתי אותו עם הכעסתי אותו, והוא, מופתע, אמר שכן, מאוד.
התנצלתי, ושאלתי אותו שוב - מאיפה עליי ללכת,
הוא אמר לי תנסה משם והצביע על מעבר לידנו עם איזה 20 לובשי מדים,
הלכתי משם, ובאמת עברתי בלי בעיה.
אחר-כך בדיעבד שמתי לב שבכל השיחה איתו לא פחדתי,
לא ממעצר, ולא ממכות, ולא משום דבר, ושזה היה הנצחון הקטן שלי,
שהצלחתי לדבר איתו לרגע כבן-אדם מחוץ לתפקידים שנועדנו לגלם.

חזרתי לויטאלי ושאר החברים,
בחורה אמריקאית ומתורגמן פלסטיני,
ויחדיו התחלנו ללכת לכיוון הר הזיתים,
מכיוון שלא היו אוטובוסים כי כל הכבישים היו חסומים.
הגענו להר הזיתים אחרי כחצי שעה הליכה,
והגענו לבית החאג' אבראהים, אותו ביקרתי גם לפני כשנה.
ביקשנו מהחאג' שייקח אותנו לבית החולים, אבל הסתבר שזה לא יתאפשר הפעם.

לכן חזרנו אני והאמריקאית לכיוון שער שכם.
בדרך עברנו מחסום של שוטרים שאמרו לי:
על אחריותך, תיזהר שלא יזרקו עליך אבנים.
אבל אני דאגתי יותר איפה אני הולך להשתין.
בדרך ראינו חיילים עומדים עם רובים בתוך בית הקברות המוסלמי העתיק שלצד החומות
וראינו פלסטינים ממהרים להספיק לתפילות.
ואז למזלי, גם נתקלנו בשירותים כימייים, כי אם סתם הייתי משתין ברחוב על איזה עץ
אני לא יודע מה היה קורה קודם - אם הייתי נעצר או נסקל באבנים.

הגענו לשער שכם ושם ישבתי וצפיתי בסרט של החיים.
פלסטינים יושבים ומתפללים מול מחסום של שוטרים,
ילדים עוברים, ויונים עפות בלהקות, וברקע קול המואזין.



עולים להר הזיתים

מג"בניקיות ומתפללים



שרתי עושה שלום במרומיו, וישבתי למדוט,
והתפללתי שהכל יעבור בשקט בלי עוד פציעות והריגות.
והסתכלתי מולי על כל החיילות, וכתבתי להן שיר, על מה שאולי יכול להיות:

עומדת כאן במרחק נגיעה
ועם זאת כל-כך רחוקה
שיער מתנפנף חיוך בוהק
עטופה בשכפ"צ שאותך חונק
אלה בגבך מוכנה להכות
בכל מי שיעז את פיך להמרות
על מי את שומרת עלמה יפה?
כל נשיותך כעת עטופה
במדים של זית על המשמר עומדת
בלחיים סמוקות ממייק אפ
כל-כך הייתי רוצה לחבקך וללטפך
רואה אותך פושטת את מעילך
מורידה מעליו את התו
ושמה על החולצה - חולצת מג"ב
הלוואי וניפגש בסיפור אחר
הלוואי וגם אני אוכל להיות לך לשומר
ואת לי תהיי אחות ואהובה
בלי תחפושות ואלות רק יד מושטת ובתקווה.


והעיקר לא לפחד כלל

לא פחדתי מהשוטרים, לא פחדתי מהפלסטינים,
אבל כשבאתי לעלות על הרכבת הקלה בלי לשלם
מיד נתקפתי בהלה למראה הפקחים שעמדו בתחנה
מה אם יתפסו אותי, ואז יתנו לי קנס
מה אני אעשה, אתרץ או פשוט אברח?
בסוף החלטתי ללכת ברגל, זה יותר בריא תירצתי לעצמי
אז מסתבר שעדיין יש בי פחד, גם אם אין בי יראה
אולי אבין הכל יותר אחרי שאקרא את פרשת השבוע - וירא

אם נרצה...


     


יום ראשון, 2 בנובמבר 2014

רוח היריד




בכל מקום שאליו מגיעים בחיים, כל מרחב לא מוכר
הופך מיד בשבילנו לכר
כר פורה ליצירה, כר שאפשר לחבוק בזמן החלומות
כר מרעה להתרועע בו עם עוד נשמות

מה נעשה עם הזמן שחולף לאיטו
אולי נצבע איזה שלט ונתלה אותו
מנוחה, תמיכה, שמחה, כל שלט הוא ברכה
וגם אותו נוריד בבוא העת, ונתחיל עוד מלאכה

אולי ציור אולי קישוט, רגע יש פה סמארטפון עם עדיפות
איך אפשר ככה להתרכז כשהכל סביב תוסס ומתזז
אולי נשימה או שתיים,
אולי משחק כדור או שניים או שלושה
נעיף אותם באוויר ונתרכז גם בתפיסה
בהתחלה לא נצליח ניכשל נתפדח
אבל מי שממשיך ומנסה וטועה תמיד מנצח

אז ביחד ננסה ליצור עולם של יופי ושלום
כל פעם בזעיר אנפין, נגשים חלום ועוד חלום
לרגע קט נהיה שלמים שמחים יוצרים
 ואז שוב נחזור אל החיים "האמיתיים"

אבל גם בחיים הירידיים ישנם אתגרים
 הורים צועקים ילדים מרביצים
לוקחים את הציוד וזורקים
 את העטיפות על הרצפה משליכים
איזה עולם מטומטם, איזה דבר מטופש הוא האדם
האם אכן מטופש, או פשוט בלתי מובן?
או אולי אני זה שלא מבין ולומד כל הזמן

לומד סבלנות ולומד ערנות,
ולומד לכבד ולדרבן ולוותר
לומד לצחוק ולא לקחת ברצינות
ויחד עם זאת לא לזרוק זין אלא לקחת אחריות

כי כולנו חופשיים וכולנו מתנדבים
ביריד האנושי הגדול של החיים
אף אחד לא חייב, כל אחד מה שהוא רוצה
איך בכל זאת נצליח ביחד לצלוח את כל זה?

היצירה הזו היא של כולנו
של כולנו האמנם?
ומה עם ההוא שרוצה לחרבן באמצע המעגל
האם הוא חופשי או מדוכא או סתם אומלל

ומה אם אנחנו רק מספרים סיפורים
חיים בעולם משלנו בזמן שכל היתר סובלים
ואולי הסבל הוא גם סיפור שאנחנו רק מספרים
ואין סיבה לסבול, או לפחד מהחיים

על רוח היריד הננו גולשים
צועדים על חבל דק בלי לפחד כלל
ישנים על מחצלת תחת טילים ושמי מדבר
שמים גבולות לילדים, תוך כדי איתם רוקדים
מקפלים בובות נייר, הופכים זבל לזהב
יוצאים מכלא המחר אל תוך נצח העכשיו.



     

יום שבת, 25 באוקטובר 2014

רוקדים בין הכסאות


נתחיל בעדכון עוד משבוע שעבר...
איזה קשה זה לכתוב דברים מלפני שבוע כשהזמן זז כל-כך מהר....

יריד בבאר-שבע

ביום שני שעבר, עדיין חג סוכות, הגענו לגן שני אליהו בשכונה ד' בבאר-שבע
כדי ליצור יריד יחד עם נאבקות הדיור הציבורי בבאר-שבע.
נאבקות הדיור הציבורי הן בעיקר אמהות, ממעמד סוציו-אקונומי נמוך,
אשר נאבקות מול המפלצת הבירוקרטית של מדינת ישראל בנסיון לקבל דיור ראוי להן ולילדיהן.

יצרנו איתן קשר לפני חודש אחרי יריד שהשתתפנו בו במושב מסלול,
והחלטנו שאנו רוצים לתמוך בהן ובמאבק שלהן,
כי למרות שלנו אין בית, מבחירה,
אנו מאמינים שלכל אדם יש את הזכות לבית,
ולנו כחברה יש את האחריות לדאוג שלכל אחד יהיה בית.
כמובן שבית מבטון, עם כבלים וביוב זה לא הבית שאני רוצה שיהיה לי,
אבל היום זה חלום של הרבה אנשים,
וייקח זמן עד שנתחיל ליצור צורות דיור קצת יותר יעילות ויצירתיות.

אז ביום שני, בערב שלפני היריד,
הגענו אני ,טליה ועומר לפארק השכונתי,
פוגשנו את האמהות עם הבעלים והילדים,
וניסינו להבין יחדיו היכן יעמדו למחרת הדוכנים.

אני וטליה התבאסנו קצת על זה שהאוכל היחיד שיהיה זה
שערות סבתא, נקניקיות, טרופיות ומים מבקבוקים,
אבל מה לעשות, לפעמים צריך ללכת עם מה שיש.
כדי לתת אלטרנטיבה החלטתי גם לדאוג להגיש קערה של פירות וירקות
שיהיה למי שבכל זאת רוצה קצת דברים מזינים.

אחרי איזה שעתיים של צחוקים וקפה,
נשארנו לישון במקום, ולשמור על הציוד שנשאר בתוך הסוכה,
בזמן שהמשפחות חזרו לבתיהם בשכונה.

זו כבר הפעם החמישית שאני נשאר לישון בפארקים ציבוריים לקראת או אחרי יריד:
קרית-מלאכי, פרדס-חנה, המדבר מחוץ לכלא באר-שבע (לא בדיוק פארק אבל בהחלט שטח ציבורי),
מושב מסלול, ועכשיו גן שני אליהו בבאר-שבע.

לישון במרחב הציבורי זו דרך מצוינת להרגיש את המקום,
לפגוש את יצורי הלילה - ההולכים על שתיים, וגם על ארבע או שש,
ולפתוח לאנשים את הראש לזה שאפשר לחיות חיים אחרים,
ושיש הבדל גדול בין מה שמפחיד אותנו, לבין מה שבאמת מסוכן.
עצם זה שאנחנו הולכים לישון כחבורה ולא כבודדים,
נותן לי את תחושת הביתיות שאני צריך כדי לישון בנעימים :)

למחרת קמנו והצבנו את המחצלת שלנו, עם ציוד היצירה שהבאנו,
והצבנו את הפירות והירקות והמים הלא מבוקבקים,
ושמנו שלט על האופנים - "ביתן ליצירת זמן".











הגיעו לדעתי בין מאה למאתיים אנשים, כולל אוטובוס של פעילות למען דיור ציבורי ממרכז הארץ..
התקיימו סדנאות ריקודי בטן, וקפוארה שהעבירו ילדי המשפחות,
היו כמובן חברינו מיכל ורועי הקרקסנים הפעילים,
אני גם קיבלתי שיעור  היפ-הופ ראשון בחיים מנערה וילד אלופים,
והיה מעגל שיח על עתיד המאבק ועל מצבן של הנאבקות.
אפילו ערוץ 1 הגיע לסקר את האירוע.


בין היתר הגיעה רותי פררה ובנה אוריאל, שיצא לחופשה מהכלא הצבאי,
שבו הוא נמצא בגלל סרבנותו לשרת במערכת צבאית מדכאת ואלימה.
אוריאל ניצל את החופשה כדי לבוא ולעזור לאימו לתעד את המאבק של הנשים האמיצות גם הן.
שוחחתי איתם ובירכתי אותם על אומץ ליבם, בתקווה שיהיו עוד רבים כמוהם.
ושיום יבוא ויתאחדו יחדיו המאבקים, כי בסופו של דבר כולם קשורים.

ביום שני האחרון אוריאל התייצב שוב בבקו"ם ונשפט ונכלא שוב.

אני ואוריאל פררה ברגע משותף של חופש
(וידוי אישי - אני גרופי של סרבנים)


אחרי שהסתיים היריד נסענו להתארח אצל חברתי  לקהילה על אופניים ,
הלא היא שלולי הבאר-שבעית.
אכלנו, התרחצנו, שוחחנו, ואפילו מסקנו זיתים מהעץ שבגינה.
היה נפלא לקבל אירוח כזה, להיזכר ולדעת שיש חברים שנשארים לכל החיים.

מסיק זיתים בחצר


רוקדים ביער

למחרת נסענו ליער יתיר עם כמה חברים מתל-אביב שרצו לחגוג את החג בטבע.
מצאנו את עצמנו בחלקת יער נחמדה, וגילינו שלא רחוק מאיתנו התמקמו קבוצת משפחות
שמגדירות את עצמן כ"יהודים משיחיים". בסך הכל היו אנשים ממש חביבים.
הכנו לנו ארוחת חג, והלכנו לישון.
למחרת קמנו עשינו קפה, והתחלנו חגיגה.
שיחקנו, רקדנו, בכינו, צחקנו. היה ויכוח בינינו לבין עצמנו האם זה הגיוני לנסוע עד אמצע היער,
רק כדי להפעיל גנרטור ומחשב ולהשמיע מוזיקה ברמקול,
או שאפשר פשוט להנות מהשקט, מהמוזיקה של הטבע, או ממה שאנחנו שרים ומנגנים.
לא הגענו להסכמה. אבל למחרת כשחברינו העירוניים נסעו,
נשארנו לעוד לילה שקט תחת הכוכבים ליד אש המדורה.
הקראנו עוד פרק מהסיפור שאינו נגמר, והלכנו לישון.


עומר וטליה עם הסובארו טנדר הכי שווה ושני אופניים עליה

לינה ביער יתיר


מקדש המנדלה


קמנו למחרת והעמסנו את האופנים של טליה על הטנדר של עומר,
ואני רכבתי באופניי לכיוון באר שבע.
עומר ליווה אותי מאחור והרגשתי כמו רוכב מקצועי בטור דה פראנס.
היתה נסיעה איטית, בדרך גיליתי כפר בדואי לא מוכר שמרושת כולו בפאנלים סולאריים,
(משיטוט באינטרנט גיליתי ששם הכפר הזה הוא "אפיניש").
חוץ מזה היתה חיפושית שחצתה את הכביש בפראות וגרמה לי לסטות ממסלולי,
אבל בסך הכל היתה נסיעה חלקה.
כאשר הגענו לצומת הראשית, הורדנו את האופניים של טליה,
עומר המשיך למרכז, ואנחנו המשכנו באופניים לבאר-שבע, ומשם ברכבת.
בכך הסתיימה ההרפתקה הדרומית שלנו.



שיעור ראשון בתור מורה לעברית

החגים נגמרו, והחזרה ללימודים באמת התחילה,
וגם אני התחלתי "עבודה חדשה" בלימוד עברית במתנ"ס בג'סר א-זרקא.
העבודה הזו היא למעשה התמורה שלי לקורס ערבית שעברתי במשך חודשיים בקיץ,
קורס שהוא חלק מתוכנית שנקראת "גשר לערבית".
לשיעור שלי היו אמורים להגיע 15 נערים ונערות,
כחלק מהכשרתם בתור מדריכים צעירים עבור ילדים.
מתוכם הגיעו רק הנערות, 10 במספר.
בתור התחלה ביקשתי שירשמו בעברית את שמן וגילן,
ויספרו על משהו שהן אוהבות.
התשובות הנפוצות היו אייל גולן, עומר אדם ופיצה.
אני סיפרתי להן שאני אוהב לכתוב ואני כותב בבלוג,
ושאני אוהב את הזמר ברי סחרוף.
הן לא ידעו מי זה ברי, ומה זה בלוג, אז נתתי להן שיעורי בית לבדוק זאת.

בסך הכל היה שיעור מאוד מהנה, ואני שמח על ההזדמנות להתנסות ולהכיר,
את הכפר הזה, ואת הגיל הזה, ואת התרבות המקומית,
כי מה לעשות, בתור אקטיביסט אידיאליסט אנרכיסט ,
לפעמים אני די מנותק....
ולכן אני מאוד שמח על החיבור הזה,
בין העולם שלי לעולמות אחרים,
ככה בנגיעות


        



מרתון שהוא בעצם ספרינט

ביום חמישי הצטרפנו אני וטליה להאקתון החינוכי השני בישראל.
האקתון זה שילוב של המילים האקר ומרתון.
זה לקוח מעולם התכנות והסטארט-אפים שבו מתכנסים יזמים, ומתכנתים,
ומנסים ב-24 שעות לפתור בעיה או לקדם איזו אפליקציה.

מספר יזמי חינוך צעירים לקחו את הקונספט והחליטו להשתמש בו לעולם החינוך.
מכיוון שמערכת החינוך שלנו לעיתים נראית כאילו לקוחה מהמאה הקודמת,
מה שברובו נכון,
עדיין קיימות בה עשרות אם לא מאות יוזמות חינוכיות שיכולות וכבר הופכות,
את החינוך בארץ לחדשני, מעניין ואנושי.

אנחנו הגענו גם לעזור בהקמה של האירוע, וגם להציג את היוזמה שלנו - "היריד האנושי הנודד",
מתוך תקווה שנזכה לרעיונות וקשרים של אנשים שירצו לעזור לנו להפוך את היוזמה,
ל -"בית הספר" הנודד הראשון במזרח התיכון לחופש שלום וקיימות.
חברי מפעולה קרקסית לא אוהבים שאני משתמש במילה בית-ספר, וזה באמת מטעה,
כי זה לא בית ואין שם בהכרח ספרים, אבל עדיין אני משתמש במילה הזו כדי לנסות להעביר את הרעיון,
שבשביל ללמוד לא צריכים מבנה נייח, ולא צריכים ציונים ותעודות ועונשים.
מה שבעיקר צריך זו סקרנות, רצון ללמד וללמוד, והרבה סבלנות וסובלנות.

האירוע של ההאקתון התרחש במסדרון של בית הספר התיכון בכפר הירוק.
סביבה ביזארית אך קלאסית לקיום של אירוע מסוג זה.
באירוע השתתפו כשמונים משתתפים בני 11-60, תלמידים, מורים, יזמים.
18 יוזמות קיבלו זמן להציג את היוזמה שלהן ולספר מה הן צריכות משאר המשתתפים.

וכך במשך 24 ושעות זכינו להכיר המון אנשים מקסימים,
שמענו עצות על היריד שלנו מנערות ונערים שהתעניינו והסתקרנו,
ואפילו הסבירו לנו ענייני ביטוחים,
ומה אנחנו צריכים מבחינה סוציולוגית וטכנולוגית,
ובעיקר היו כאלה נלהבים וחמודים שבא לי לחטוף אותם איתי לדרכים.
אבל אני לא אעשה זאת, כי אין לי עניין להסתבך עם ההורים,
במקום זאת, הבנו שאנו פשוט צריכים למצוא מסגרת שתזמין גם את ההורים,
כי אולי גם הם רוצים להיות כמונו נוודים,
לפחות לכמה ימים,
וגם, שזו יכולה להיות הזדמנות מצוינת להורים ונערים להכיר מחוץ לתנאים המקובלים,
בחברת כמה קרקסנים ואמנים ושטותניקים חובבנים.

היוזמה הזו של ההאקתון היא יוזמה מבורכת,
למרות שהיא לוקה בכמה מאפיינים של עולם העסקים,
כמו הרצון להגיע ל"תוצרים".
בתור נווד, וכעת גם מורה, אני פחות מאמין בתוצאות ותוצרים,
אני יותר מאמין במפגש ובתהליכים.
כי לחיים אין באמת מטרה חוץ מלחיות אותם,
או אולי להנות מהדרך ולעשות דברים טובים שאנחנו אוהבים.


        


תרגמתי פה בבלוג לפני כמה חודשים פוסט על חינוך שנקרא - בחזרה למשחק.
ובאמת החלקים הכי אמיתיים ומרגשים ביומיים האלה היו הרגעים ה"חופשיים",
הרגעים שבין התכנים,
זה שקמתי בשלוש לפנות בוקרכדי לגרש את הקבוצת נערים ששיחקה מחבואים,
וצעקה בכל המסדרונות, והעירה אותנו הזקנים.
והמסיבה שהיתה בבוקר עם די ג'יי שהגיע לנגן, והזכיר לנו שאנחנו בכל זאת ילדים.
וגם מתיחות הבוקר שיצאתי לעשות במרחבים הירוקים של הכפר, בין הטווסים שמשוטטים להם בחופשיות,
והשיחות עם התלמידים הסיניים שהגיעו לארץ ללמוד שלוש שנים,
כי הם שמעו שהישראלים מאוד חכמים!!


עמדת הנרשמים

משתתפים מכל הגילאים

היריד האנושי הנודד בעיניו של הצייר פיטר מלץ

תמיד רציתי לישון בכיתת לימוד

מתיחות ומדיטציית בוקר בחצר

מסיבת בוקר בסגנון שנות ה-80


האירוע הזה נותן הרבה תקווה, ומזכיר לי כמה טוב קיים.
מי יתן וכל היוזמות תפרחנה ותתתממשנה,
ותשננה יחדיו את פני החינוך,
פה בישראל ובכל העולם,
ושנזכור שהחינוך מתעסק עם המשאב היקר ביותר שיש ברשותנו -
בני-אדם

אם נרצה...



      

יום ראשון, 12 באוקטובר 2014

ציונות, גלותיות, ברלינאות, נוודות



     



הציונות נמצאת במשבר.
אפשר לראות זאת בקיבוצים שכבר אינם קיימים,
אפשר לראות זאת ברבים שעוברים לארצות אחרות ולברלין כדי להשיג מחירים יותר טובים,
אפשר לראות זאת ביחס של הרשויות לעניים, לחלשים, לזרים, לנשים.

היכן התחיל המשבר?
האם הבחירה באדמת ארץ-ישראל פלסטין טמנה בחובה את זרעי המשבר?
יתכן.
יש כאלו שיגידו שהמשבר התחיל כאשר בחרו ראשי התנועה הציונית ללכת בדרך הלאומנית-מיליטריסטית, והחליטו שכדי שיהודים יחיו בבטחון במדינת ישראל, עלינו לגרש בכוח הזרוע והחוק את מי שאינו יהודי ובכך ליצור את הרוב הדרוש ל"מדינה יהודית ודמוקרטית".
כמובן שבפועל מדינת ישראל היא לא יהודית ולא דמוקרטית.
לא דמוקרטית משום שבמהלך כל 66 שנותיה חלקים נרחבים מהאוכלוסיה שבשטחה נשלטת על ידי שלטון צבאי ולא דמוקרטי בעליל.
ולא יהודית משום שכיצד מדינה יכולה להיות בעלת דת מסוימת?
אדם יכול לבחור אם להיות יהודי או מוסלמי או הינדי, מדינה לא יכולה לבחור בדבר כזה, ואם היא כן בוחרת אז היא בהכרח הופכת לכפייתית. כלומר לא דמוקרטית.
אבל גם לו היתה כאן מדינת הלכה גמורה, שבה כל הלכות היהודיות היו נשמרות, וגם לו בית המקדש היה נבנה על הר הבית עם ארזים שהיו מיובאים מפיניקיה במידות המצוינות בתורה,
גם אז איני חושב שהיתה יכולה להתקיים מדינה יהודית.
מדינה יהודית היא אוקסימורון, משום שהיהדות מאמינה במלכות שמים,
ולכן מדינה שנשלטת על ידי חוקים, כלי נשק, בנקים וחומות אינה מדינה יהודית, אלא מדינה כוחנית.
זו מדינה גלותית.

הציונות לדעתי היא אינה תנועה לאומית.
היא תנועת שחרור רוחנית.
בעיני הציונות היא תנועה שבאה לתת לכל אדם את הבית שלו הוא זקוק כדי לצמוח ולהתפתח.
מהו הבית הזה אם אינו בית לאומי?
שאלה טובה...

איני אוהב להכביר במילים,
אני מעדיף להשקיע את זמני ומרצי במעשים,
וזו גם מהותה של הציונות,
מעשים על פני דיבורים.

אבל בכל זאת אני אכתוב כאן כמה דברים...



נוודים היינו

סוכת שלום בשדרות רוטשילד תל-אביב, סוכות 2012


לאורך כל ההסטוריה של עם ישראל היינו נוודים. מארם נהריים נדד אברהם ובניו למצרים, ממצרים נדדנו ארבעים שנה במדבר, חורבן בית ראשון הביא לגלות ראשונה בבבל, חורבן בית שני לגלות עולמית, גירוש ספרד, פוגרומי מזרח אירופה, השואה, וכעת ישנם רבים שחיים במדינת ישראל.

וכעת עלינו לנדוד שוב.
מדוע לנדוד?

משום שהאדמה הפכה להיות משהו נחשק שאנו מתחרים ונלחמים עליו, ו"מצוקת הדיור" הוא רק סימפטום שלו.
שכחנו מאין באנו (מעפר) ולאן אנו הולכים (לעפר שוב...) ואנחנו כל-כך תקועים בתוך הסיפור שלנו,
שאנחנו מוכנים להרוג בשמו, ואנו מוכנים לחיות את החיים שלנו בלחץ ובניכור, ואנחנו מוכנים לקבל את העובדה שבית חייב להבנות היום עם חדר נגד טילים.

חטאנו את חטא קין של גאווה ותאווה וקנאה ורצח אח:  י וַיֹּאמֶר, מֶה עָשִׂיתָ; קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ, צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה.  יא וְעַתָּה, אָרוּר אָתָּה, מִן-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת-פִּיהָ, לָקַחַת אֶת-דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ.  יב כִּי תַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה, לֹא-תֹסֵף תֵּת-כֹּחָהּ לָךְ; נָע וָנָד, תִּהְיֶה בָאָרֶץ.


נוודים ארצישראליים יושבים בשולי החברה ומשוחחים


הרי השאלה שכדאי לשאול את עצמנו בזמנים אלו היא לא רק שאלת יהודים ואנטישמיות ועתיד המדינה מול דעאש ושדים אחרים. מה שעלינו לשאול את עצמנו זה אילו חיים אנו רוצים לחיות? איזה עולם אנו רוצים להשאיר לילדים?

האם עולם שנשלט על ידי מכונות מלחמה, מסכי בידור, שבו אנשים צריכים לשלם עבור אוויר נקי, ולבעלי חיים יש זכות קיום רק אם הם משרתים את הצרכים הכלכליים והאנוכיים של האדם?

האם זה העתיד שלנו?


הנוודות יש לה סיבות ומשמעויות רבות, אבל אחת היא מה הסיבה שבגללן בוחר אדם להיות נווד, היא טומנת בתוכה תשובה לתרבות השלטת שמנסה לתחום ולקבוע ולהגביל ולשלוט, ואומרת - לא.
אני לא מנסה לקבוע מה יקרה כאן, אני לא מנסה לכפות את תפיסתי על אחרים, אני לא מאמין שגדרות וטילים יכולים להגן עלי מפני אנשים, אני לא חי כדי להשיג איזו מטרה חומרית בחיים, אני בוחר לא לקחת חלק במערכת ההרסנית שאנחנו בונים.

אז מה אני כן?
אני עובד את השם.
מי זה השם?
השם הוא זה שמדבר דרך ליבי.
זה שגורם לי התרגשות כאשר אני הולך בדרכי.
זאת שרוצה בטובתי.
יצר החיים שמתפרץ החוצה כאשר אני מוותר על ההגדרות של ה"אני".
ולכן בעיני עיניי שלי אני ציוני.


      
  




חיבת ברלין

גם אני גרתי בברלין לתקופה.
הגעתי לשם ב-2006 לחגיגות המונדיאל והתאהבתי.
גם בעיר עם כל הגרפיטי והפארקים והתרבות הזולה והחינמית שלה,
וגם בבחורה.
אז עברתי לשם.
לא ידעתי מה אעשה, ומה יהיה.
למשך זמן ניסיתי למכור עיתונים באנגלית לכל הזרים.
אבל גיליתי שאני ממש גרוע בזה.
אחרי זמן מה גם היחסים של עם הבחורה לא הרגישו לי נכונים.
המשכתי בדרכי.
בסופו של דבר חזרתי לישראל.
מתוך אכפתיות. מתוך רצון להיות קרוב לאנשים שאני אוהב.
מתוך רצון לתקן את היחסים שקלקלנו במשך מאה השנים האחרונות עם הפלסטינים.
מתוך הרגשה שזה הבית שלי.


לא חייבים להרחיק עד ברלין כדי ליצור אלטרנטיבה.
בית זכוכית ארעי תוצרת עצמית,
של חברי קבוצת "חלוצי התעשייה 109" בקרית חיים


התנועה לעבור לברלין היא בסך הכל תנועה טבעית,
תנועת בורגנות שמחפשת נוחות ושפיות בתוך עולם וארץ שאיבדו אותה מזמן.
אפשר למצוא בברלין שפיות שיותר קשה למצוא בארץ.
כמו שאפשר למצוא רוחניות ושקט בהודו, וטבע ויופי בדרום אמריקה, ונימוסים באנגליה.
אבל לדעתי זה משעמם.
זה כמו ללכת לסרט בקולנוע או לסיבוב בקניון, לעומת לצאת לטיול במדבר או להפיל את חומת ברלין.

החומה בברלין כבר נפלה,
עכשיו אנחנו אלו שצריכים להפיל את חומת ציון הגדולה.
זאת שהקמנו בפחדינו, ובמיסינו.

גם לי יש חלום


יש כאלו שאין להם עניין בהפלת חומות, הם רק רוצים שקט.
אני מאמין שהבועות השפויות כבר לא יכולות להחזיק יותר מדי.
הברלינאות כתנועה אולי תחזיק עד שהמחירים באזור יתייקרו או עד הגל האנטישמי הבא.

אבל אם ברצוננו לשנות את המציאות שבה הילדים שלנו יגדלו,
עלינו לפעול בלב בבילון.
רק משם תקום ציון.
לצד המכונות וכלי המלחמה. בתוך העוני והרפש והזוהמה.
בעזרת שקיות ניילון, וזבל שיהפוך תחת ידינו המרפאות ומוחותינו היצירתיים לזהב.
על ידי שימוש של משאבים לא מנוצלים, כמו מבנים ריקים, אנשים מובטלים, הון שיושב בכל מיני מחשבים.


יש לנו ארץ נהדרת.
היא לא שלנו, אנחנו שלה.
באנו לכאן כדי לרפא אותה מאלפי שנות ניצול ושעבוד.
באנו לכאן כדי לשמוח את יופיה ולעצוב את מכאובה.

אם נעשה זאת בברלין או בפלסטין זה היינו אך,
העיקר שנעשה ולא  נשכח
שכל הגבולות המדיניים הם גבולות קולקטיבים מדומיינים,
ושגם אם יש לנו מקום שאנחנו קוראים לו בית,
כולנו גם נוודים...

אם נרצה....