יום שישי, 5 ביולי 2013

יש לי ציפור קטנה בלב


יש לי קעקוע על הגב
של בז יפה כנף וקצת עקום
צייר לי אותו חבר שעכשיו גר במאה שערים
וזה מעלה בי זכרונות מתוקים

על שיעור ספרות עם נורמה המורה הארגנטינאית
שסיפרה לנו את הסיפור על הבז של בוקצ'ו
על גבר מאוהב שכל מה שהיה לו זה בז
והוא הקריב אותו כדי להאכיל את אהובתו
למרות שהבז החי היה הדבר היחיד שהיא היתה באמת צריכה
ועכשיו הוא נמצא בקיבתה
סיפור טרגי על אהבה גדולה



כעת אני יושב במעלה גבעה בצל עץ אשל יפה
ליד החווה של פיליפ על כביש 40 מקרית גת לבאר שבע
השבת בפתח וכולם מסביבי עסוקים, בלסדר ולנקות
חלק נסעו להביא אוכל ועוד כל מיני דברים

אנחנו ביום ראשון מגיעים לתחנה השלישית

יצאנו ביום שני משדה צבי לכיוון נעם
חשבנו שייקח לנו יומיים-שלושה להגיע
אבל חלקנו לא רצינו להגיע
וכנראה שיש לנו עוד מה לעבור ביחד בשטח
לפני שנגיע לנוחות של החווה
לעבודה של מקום קבע, להיות על תקן אורחים/מתנדבים
עם מחויבות לזמנים ועבודה כלפי אנשים אחרים


בינתיים אנחנו עוברים שיעור מדהים על עצמנו ועל החיים
למי שרוצה גם לעבור כזה שיעור
כל מה שצריך זה לקחת לקטית חבקנית,
לערבב עם וורקוהוליק  מינימליסט,
ללוש ביחד עם הייטקיסט פרקטי,
לפזר קצת ילדת טבע רגשנית,
להכניס לתנור שמש יחד עם
ניו-אייג' קואצ'רית ואיזה רוחני אקטיביסט
ולשלוח אותם למסלול שלוקח באוטו עשרים דקות
אבל עם אופניים ועגלות זה חמישה ימים
ויוצא לכם סלט שלם של רגשות
אתגרים, חיבורים, עצבים, מעגלים,
תבשיל שממלא את הלב בשירים,
גם אם בהתחלה הם קצת צורמים...


                    


היה לי קשה הכמה ימים האלו.
מתחנו את עצמנו לקצה היכולת.
גם מבחינה פיזית, וגם מבחינה רגשית.
התחלנו להרגיש קצת כמו באח הגדול או בהשרדות.
שאנחנו אחד בתוך השני.
כל קיפול של ציוד גרר קוצר רוח ועצבים.
כל תקלה, אפשרה לנו להראות
כמה אנחנו בעצם אכפתיים ועוזרים.
כל החלטה בשישה אנשים, הוא דיון מתמשך
וכולם יוצאים בסופו מותשים,
אבל בין לבין גם יש זמן לשבת ולקרוא 
להתעסק במחשבים, וללמוד דברים חדשים



שיעור סריגה - כמה כיף ללמוד דברים חדשים



זה שלב מאוד חשוב בהווצרות של קבוצה או קהילה
שלב הגיבוש.
השלב שבו עלינו להתחיל להגמיש את עצמנו,
כדי שנוכל להשתלב עם האחר באותה עיסה.
אם אנחנו מתקשים, אז או שאחד מאיתנו יישבר בסוף
או שהעיסה לא תדבק ולא תתחבר,
ואז מה שיצא יהיה לא טעים...

לא נראה לי שהיה אחד מאיתנו שלא חשב –
מה אני צריך את כל זה, זה גדול עליי.
ואז עובר עוד יום, ועוד בעיה נפתרת,
ועוד גשר נוצר, ואנחנו מגלים שאנחנו מסוגלים
לחיות ביחד למרות הקשיים.

אז השלב הזה קשה, אבל גם מאוד מספק.
יוצא לי להכיר חבורה של אנשים מדהימים ונדירים.
כל אחד עם האיכויות שלו, ועם השגעונות שלו
שמתגלות עם כל סיבוב פדל,
עם כל התרסקות עגלה.



מפדלים בעליה עם עגלות
החיים הם כמו טיול אופנים - מתאמצים בעליות, נזהרים בירידות ומתפננים במישורים


בתוך 24 שעות הלכו לנו שני גלגלים.
פעם אחת היה לנו ספייר והחלפנו אותו די בנעימים,
בפעם השנייה היינו צריכים להזעיק את גילי היקר מאדמאמא
שהגיע יחד עם אור והכלבה פאני, בשעת דמדומים.
זכיתי להיות זה שנוסע לפגוש על הכביש הראשי את הפיראטים המושיעים
שהביאו לנו גם כיבוד, והזכירו לנו את חשיבותם של חברים אמיתיים.


גילי ואור שהגיעו מאדמאמא להביא לנו גלגל להחלפה.
טוב שיש חברים פיראטים בסביבה


היציאה לטבע, מעבר לקשיים, ממלאת את הנפש בניגונים
ולילות של חלומות תחת שמיים זרועי כוכבים.
בתרונות רוחמה וכל האזור שמסביב
זה אחד המקומות הכי פתוחים בארץ
שדות על גבי שדות, עם קומביינים עצומים שהופכים את הטבע לריבועים,
יערות קק"ל רעילים, חריצי נחל פרועים, ילדים בדווים על חמורים.



קוצרים את השדות ואוספים - ריבועים ריבועים

אחד הדברים שמאז ומתמיד הכי ריגשו אותי בטבע
ועכשיו אני זוכה לראות ממנו המון, זה עופות דורסים.
בזים קטנים ועיטים ענקיים,
תנשמות ושאר דורסי לילה מכושפים.


עברה כמעט שנה מאז שהתחלתי לכתוב על מסעי בגוש דן.
כעת אני כבר מחוץ לגוש דן,
ויש איתי עוד חמש נפשות שאיתי רוב הזמן
מותחות את עצביי ומנגנות על מיתרי ליבי.
ואני ממש מרגיש כעת, שאנחנו לומדים
שיעור אינטנסיבי על צורת חיים אחרת,
ואיך כל המסע הזה הוא שליחות אחת גדולה,
לא רק שלי, ולא רק של הקהילה,
אלא של כל מי שחשוב לו לחיות בשלום על פני האדמה.

אם נרצה...




               

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה