יום רביעי, 5 בדצמבר 2012

הלא כלום

הרגשתי צורך לכתוב ולא ידעתי על מה,
אז החלטתי פשוט לעשות את המעשה המתבקש ולספר לכם מה עובר עלי.
השבוע הרגשתי הרגשה עזה של לא כלום.
ממש כך. לא כלום אחד גדול.

 גם מבחינת עשייה השבוע הזה היה יחסית רגוע. בכל יום מעט פעילות. התכוננות לאירועים משמחים של חברים, מעט מפגש עם חברים ישנים, כמה פגישות לגבי הפעילות בזמן הקרוב, מכתבים לאנשי שלום ישראלים ופלסטינים, סרט, ים, בריכה, אימון פרקור, וביניהם- הרבה לא כלום.

אני אוהב שקט. אני גם אוהב בלגן. אבל אני יותר אדם של שקט.
אבל יש שקט ויש אדישות או חוסר תחושה. באנגלית זה נקרא numbness.
מכירים את השיר של פינק פלויד - comfortubly numb ? בכל מקרה, הנה הוא  (לא לבעלי קיבה רגישה) -

                            


הצפייה בקליפ הזכירה לי את תקופת השירות הצבאי, את הדיכאון והריקנות ששריתי בהם כל יום.
כי ככה זה כשאתה עושה משהו כי "אתה חייב" ולא כי "אתה רוצה".
עכשיו המצב הפוך לגמרי. אני חופשי לגמרי. אני יכול לעשות כל מה שאני רוצה.
יש לי מחויבות. מחויבות למשפחה ולחברים, לשלום ולמהפכה. אבל זו מחויבות מבחירה.
למעשה גם המחויבות לצבא היתה מבחירה, אבל באותו זמן לא בדיוק ראיתי את זה ככה.

אז אני ממש לא בדכאון, אבל כן יש תחושה של ריקנות.
חוסר מוטיבציה, חוסר התרגשות.
אני זקוק להתחדשות, אני זקוק לדמיון, אני זקוק להשראה.

גם אם הכול יישלל ממני
בתוכי קולך אשמע
מן הכאב הוא ירימני
ימלא לבי בהשראה
מן הכאב הוא ירימני
ימלא לבי באהבה


                      

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה