יום שני, 31 בדצמבר 2012

כמו פטריות אחרי הקסם


שנת 2012 חלפה. סוף העולם לא הגיע.
 עידן חדש עומד בפתח, ואיתו הבטחה גדולה.

שנת 2013 מתחילה לכאורה במצב "רע" ביותר.

בארצות הברית ניצבים מול צוק פיסקלי , שרוב האנשים כלל לא מבינים את ההשלכות שלו לגבי העולם.
בישראל חוסר יציבות כלכלי-בטחוני-חברתי-נפשי לקראת הבחירות, במן שהתקשורת הולכת והופכת לשק קונפטי שנועד לזרות אדישות בעיני  הציבור. מצור על עזה והתחמשות חמאס, האסירים הפלסטינים ששובתים רעב מזה כמה חודשים, שמועות על נשק כימי בסוריה, הפלרה של המים, רדיפה של פליטים, שחיתויות בשלטון... רע כבר אמרנו?

האתגרים העצומים שעומדים בפנינו כעולם וכאנושות רק הולכים ומחריפים, ועדיין רובנו רק מנסים להבין איך אנחנו שורדים את החודש, או מוצאים יציבות נפשית בתוך כל הבלגן.

            

אבל מתוך הבלגן מתחילות לצמוח פטריות של שינוי. רבים מאיתנו עוד לא מבינים בדיוק מה זה פטריות, איך הן נוצרות? ומה ההשפעה שלהן על מוחנו ועל גופנו.
השבוע התנדבתי בחוות אדמאמא שליד נתיבות, ויצא לי לדבר קצת עם גור, בעל החווה, לגבי פטריות למאכל. גור הסביר לי שהפטריות למעשה מייצגות את הכוח המפרק בעולם. אותו כח שיש לאש ולצבא ולשיבא (האל ההודי). למעשה כדי שדברים חדשים יתחילו לצמוח, תחילה צריך לפרק את הקיים, וזה בדיוק תפקידן של הפטריות.

אז כאשר העולם שלנו יתחיל להתפרק, כאשר מגדלי בבל יפלו וחומות הבידוד יתמוטטו, יתחילו לצוץ עוד ועוד פטריות שיעזרו לנו להתחיל ולהרכיב את המציאות החדשה.

           

את הפטריות האלו שהולכות לצמוח אפשר כבר להריח - כסף חדש, שיתוף חפצים, יציאה של אנשים מחיי העבדות המודרנים וחזרה אל האדמה ואל הקהילה, קואופרטיבים, ריפוי דרך  - מגע, תנועה, מוזיקה, תפילה. מעבר לתזונה מן הצומח. צריכת תקשורת ומידע אלטרנטיבים, ואינספור חידושים טכנולוגיים כמו מדפסות תלת-מימד והנדסה גנטית.  כל אלו ועוד הולכים בזמן הקרוב לשנות את חיינו לבלי הכר.

כאמור, החדש בא במקום שבו היה בעבר הישן.
במקום להאבק ולהלחם ולהרוס, אפשר פשוט לתת לפטריות לעשות את עבודתן, ולקמפסט את מה שכבר לא רלוונטי לנו יותר, ולהחזיר את הקסם לחיים.

     

2013 תהיה שנת הפטריות
אם נרצה...

יום רביעי, 19 בדצמבר 2012

לשחרר הכל





התקשר אליי השבוע כתב של ערוץ 10 לגבי כתבה שעושים על ה-21.12.12, שזה מחר, ושאל אותי מה מתוכנן ? ? ?


אז קודם כל, למי שלא מעודכן מה קורה מחר -
על פי נבואות שונות מחר מסתיים מחזור של 13,000  שנים (תלוי מאיזה צד של הגלקסיה אתם סופרים).
אסטרולוגים ומתקשרים, אנשי תרבות המאיה, מיסטיקנים והיפים, מיליונים רבים מאמינים שביום הזה הולך לקרות משהו .

התקשורת של המיינסטרים אוהבת לתייג אותם כהזויים שמנבאים את סוף העולם.

האמת היא שהנבואות האלה הן בסך הכל דרך להגשים את עצמנו.

התשובה שלי לכתב היתה כזו -
אני הולך להיות עם קבוצה של אנשים שקרובים אליי, במקום כלשהו בטבע,
ואנו הולכים לעשות מעין טקס שבטי שכולל מדיטציה, תפילה משותפת, ריקוד
ובערב כנראה שנמשיך לארוחת ערב משותפת ומדורה.

אז הכתב שאל אותי - וזהו? זה לא נשמע כל-כך ביזארי, מה עם סוף העולם, חייזרים כל הדברים האלו?


אז העניין הוא כזה - אני לא יודע מה יקרה, אני לא יודע אם סוף העולם יגיע
מה שאני כן יודע זה שגם אם זה היה קורה, אני מעדיף להיות עם אנשים קרובים אליי, עם אנשים שאני אוהב.
הייתי רוצה להיות עם כל האנשים שאני אוהב - משפחה וחברים,
אך מכיוון שזה לא אפשרי
אני אהיה עם אנשים שכמוני רוצים לחגוג את היום הזה ולהיות ביחד.



ביום הזה למי שלא יודע הולכים להיות עשרות אלפי מעגלים כאלו של אנשים שמתאחדים עם כוונה משותפת, כוונה של התעלות, של התחברות.
כוונה ליצירת שינוי בתודעה האנושית - דרכנו.






לפני 13,000 שנים לפי רוב ההערכות החלה המהפכה החקלאית.
המהפכה החקלאית באופן לא מוסבר קרתה בו-זמנית בכמה מקומות שונים בעולם.
המהפכה החקלאית התבטאה בכך שבני האדם הקדמונים הבינו שביכולתם לאסוף זרעים של צמחים,
להטמין אותם באדמה ולחכות לגדילתם. בכך הסתיימו עשרות אלפי שנים של נדודים בחיפוש אחר מזון,
והחלה הציוויליזציה שבהמשך הביאה לצמיחתם של הדת, המדע, הכלכלה, התרבות והטכנולוגיה של ימינו.

כעת, מאמינים רבים, תתקיים קפיצה תודעתית נוספת.
רבים מאיתנו כבר חשים אותה.
אנו חווים אותה בצורות שונות, דרך רעיונות משותפים, דרך התנסויות שונות, דרך מצבים רגשיים לא מוסברים.
רבים מאיתנו כבר מסוגלים לדמיין ולראות לנגד עינינו את העולם החדש,
עולם של שפע, של הרמוניה, של קדושה.
עולם שבו כל פרט מכיר בחשיבותו  וממלא את תפקידו ביצירה המופלאה הזו שנקראת החיים.

מי שרוצה לדעת יותר איך העולם הזה נראה יכול לקרוא עליו יותר בעברית כאן וכאן באנגלית כאן  וכאן.

לכן מי שמחכה לחייזרים, מטאורים, צונאמים או כל משהו חיצוני אחר,
חבל לכם על הזמן.
יתכן שזה יקרה, ויתכן שלא, כמו כל יום אחר,
אבל אם יש משהו שההסטוריה האנושית לימדה אותנו
שאנשים רבים עם יצירתיות ועם רצון משותף יכולים ביחד ליצור דברים מופלאים.


                                

העובדה שמיליוני אנשים הולכים להיות יחדיו באותה שעה (13:11 שעון ישראל) עם כוונה משותפת עבור רעיון דומה,
היא כשלעצמה יוצרת מציאות.
ולכן אין זה משנה איזו צורה ילבש השינוי - אם זה אסון טבע, ביקור של חוצנים או הארה המונית,
כל אחד מאיתנו הולך לחוות אותו בדרכו,
וכל מה שעלינו לעשות,
זה פשוט לשחרר הכל -



כל מה שחשבנו שאנו יודעים,

כל מה שאנו מאמינים,

כל מה שנדמה לנו שמסב לנו אושר,

כל מה שגורם לנו סבל,

כל מה שאנו מזהים כעצמי,

כל מה שהיינו,

כל מה שאנו רוצים להיות,

את הדעת, את השכל, את הרגש, ואת הצורך,

פשוט לשחרר

השינוי כבר קורה

מוזמנים להיות יחד איתנו בכוונה המשותפת, באותו הזמן.
ברוכים הבאים לסוף העולם :)


                

יום שני, 10 בדצמבר 2012

מצע של עלי תרד


לסיום השנה נסיים במשהו אופטימי.
המצע של המפלגה  החדשה שהחלטתי להקים  - עלי תרד.

זהו מצע רציני ביותר, כיאה לעלי תרד, ואני מאמין  שהוא אפשרי, למרות הגיחוך שהוא מעלה כשקוראים אותו.

המצע המדיני -
  1. תבוטל מדינת הלאום לאלתר, ובמקום זאת תוקמנה קהילות דוגמת בולו בולו. באופן כללי, בולו בולו מתאר בצורה די מדויקת את העתיד הצפוי לנו, ולכן ככל שנקדים ונעבור אליו, כך ייטב לכולנו.
  2. היהודים, הפלסטינים, הדרוזים, האריתראים, הבדואים, העבריים, הגרוזינים וכל שאר בני האדם יהיו בעלי זכויות שוות, זכויות שניתנו להם מתוקף היותם בני אדם, יצירים של הבריאה. 
  3. כל החומות, הגדרות, המכשולים והסורגים  - הפיזיים, הפסיכולוגיים, הרגשיים ,והמטפיזיים יוסרו כדי לאפשר לבני האדם להתחבר זה לזה,  לעצמם, לנשמתם, ולאלוהים.
  4. האינטרנט (וטכנולוגיות  עתידניות נוספות) יאפשר דמוקרטיה ישירה או נזילה שבה לכל אדם תהיה השפעה על החלטות ציבוריות בקהילה או בנוגע לקהילה.
המצע  הכלכלי - 
  1. כל קהילה תוכל להשתמש במטבע לבחירתה על פי המאפיינים הייחודיים לה. בכך תשחרר עצמה האנושות מכלכלת החוב השולטת כיום בעולם ותעבור לכלכלה מבוססת אמון, מגוון, שפע ואיזון, ממש כפי שקיים בטבע.
  2. התקציב המשותף לקהילות יחולק באופן שבו האזרחים יחליטו באופן ישיר לאן הולכים המיסים.
  3. כל אדם יהיה זכאי למזון, מחסה, שירותי בריאות, חינוך, וחיבה ללא קשר למצבו התעסוקתי או הפיננסי. 
  4. כסף יחזור להיות מה שהוא - הסכם חברתי המאפשר  החלפת סחורות וצבירת ערך, ולא מה שהוא היום - אלוהים שסוגדים לו.
  5. אלו שהרוויחו כל השנים מהדיכוי,האפליה, והנישול (למעשה כל מי שהוא גבר לבן עשיר), ישתמשו בכישוריהם ובהשכלתם לעזור ולפתח את הקהילות השונות שסבלו מהדיכוי האלים.
המצע החינוכי - 
  1. יבוטל משרד החינוך. 
  2. הילדים יחליטו מה הם רוצים ללמוד, איך, מתי ומי הם רוצים שיתמוך בהם בתהליך.
  3. המבוגרים יעזרו להם למצוא את החלומות שלהם ולהגשים אותם.  
                   



המצע הסביבתי -
  1. מלבד גנרטורים עבור מערכות הבריאות, ודלק עבור המשך גידול המזון, כל תחנות הכח והמפעלים הפועלים על שריפת דלק מאובנים יושבתו, כדי לאפשר מעבר מהיר לשימוש באנרגיות מתחדשות.
  2. ילדים  וילידים ילמדו מבוגרים כיצד לתקשר עם בעלי חיים ועם עצים כדי שנוכל לחיות איתם בשלום.
  3. יועברו קורסים בכל רחבי הארץ לגידול מזון אורגני, בישול צמחוני, ובניית בתים מהירים, זולים וניידים.
  4. אין כזה  דבר פסולת.
  5. ארץ ישראל/פלסטין תהפוך למוקד עלייה לרגל כמרכז לגידול חקלאי יעיל, מקיים ומרומם נפש.
כל המצע  יעוגן בחקיקת חוק אחד ויחיד שעיקרו: התייחס אל האחר כפי שהיית רוצה שיתייחס אליך.
  • כתוצאה מכך יפוטרו כל חברי הכנסת.
    •  חלקם כמובן יאושפזו על מנת לוודא שניתוח הסרת הכסא מהתחת שלהם לא גורם להם לפגוע בעצמם או באחרים.
    • אפשרות אחרת היא שהכנסת תנעל את שעריה וערוץ 99 יהפוך להיות ערוץ האח הגדול. הדרך היחידה לצאת משם  תהיה אם הקהל מאפשר לך. אם לא, תאלץ לשמוע לעד את הנהימות הגזעניות של מירי רגב ודני דנון, או לחלופין להשתעמם למוות מהנאומים של דב חנין ושלי יחימוביץ.
  • הפסיכולוגים והמטפלים השונים יידרשו לעבודה מאומצת בריפוי, תמיכה ושחרור של רבים מאיתנו כך שנוכל  לחזור ולמצוא את אנושיותנו המרוסקת,  ולהיפטר מהכעס השנאה והפחד שלמדנו שהם חלק בלתי נפרד מחיינו.
  • תעשיות רבות יוצאו  מחוץ לחוק - תעשיית הנשק והמלחמה, תעשיית הפרוות, תעשיית הבשר והדגים, מרבית תעשיית התרופות, רוב חברות תקשורת ההמונים, רוב הגופים הפיננסים, וחלק  גדול מתעשיית הפורנו (אל דאגה תמיד יהיו חובבנים שיהנו לצלם את עצמם מזדווגים).
  • דברים רבים אחרים ייכנסו  לחוק - צמחים מקודשים ומרחיבי תודעה (ע"ע קנאביס, פטריות ואייאווסקה), שירה ברחוב בלי סיבה, ושומו שמיים אפילו עירום (כל עוד זה לא נעשה בהתרסה).

מייקל פלפס, שיאן עולם, אלוף אולימפי, מעשן מריחואנה, עירום



טוב את קמפיין הבחירות שלנו אתן כבר מכירות -

אם נרצה
אין זו הלצה..
זה מצע  (של עלי תרד)

יום רביעי, 5 בדצמבר 2012

הלא כלום

הרגשתי צורך לכתוב ולא ידעתי על מה,
אז החלטתי פשוט לעשות את המעשה המתבקש ולספר לכם מה עובר עלי.
השבוע הרגשתי הרגשה עזה של לא כלום.
ממש כך. לא כלום אחד גדול.

 גם מבחינת עשייה השבוע הזה היה יחסית רגוע. בכל יום מעט פעילות. התכוננות לאירועים משמחים של חברים, מעט מפגש עם חברים ישנים, כמה פגישות לגבי הפעילות בזמן הקרוב, מכתבים לאנשי שלום ישראלים ופלסטינים, סרט, ים, בריכה, אימון פרקור, וביניהם- הרבה לא כלום.

אני אוהב שקט. אני גם אוהב בלגן. אבל אני יותר אדם של שקט.
אבל יש שקט ויש אדישות או חוסר תחושה. באנגלית זה נקרא numbness.
מכירים את השיר של פינק פלויד - comfortubly numb ? בכל מקרה, הנה הוא  (לא לבעלי קיבה רגישה) -

                            


הצפייה בקליפ הזכירה לי את תקופת השירות הצבאי, את הדיכאון והריקנות ששריתי בהם כל יום.
כי ככה זה כשאתה עושה משהו כי "אתה חייב" ולא כי "אתה רוצה".
עכשיו המצב הפוך לגמרי. אני חופשי לגמרי. אני יכול לעשות כל מה שאני רוצה.
יש לי מחויבות. מחויבות למשפחה ולחברים, לשלום ולמהפכה. אבל זו מחויבות מבחירה.
למעשה גם המחויבות לצבא היתה מבחירה, אבל באותו זמן לא בדיוק ראיתי את זה ככה.

אז אני ממש לא בדכאון, אבל כן יש תחושה של ריקנות.
חוסר מוטיבציה, חוסר התרגשות.
אני זקוק להתחדשות, אני זקוק לדמיון, אני זקוק להשראה.

גם אם הכול יישלל ממני
בתוכי קולך אשמע
מן הכאב הוא ירימני
ימלא לבי בהשראה
מן הכאב הוא ירימני
ימלא לבי באהבה


                      

יום חמישי, 29 בנובמבר 2012

סוף טוב, הכל טוב...

כל סוף הוא התחלה של משהו חדש...

נגמר לי הכסף. החסכונות שהיו לי אזלו לאיתם וכרגע אני על האדים האחרונים. בקרוב לא יהיה מנוס, ויהיה עלי ללמוד לחיות לגמרי בלי כסף... :)  האמת שדי למדתי לעשות זאת, ותכף גם אפרט. אבל מה שבטוח זה שדברים ישתנו. או שאצטרך למצוא  מימון או שהמהפכה המוניטרית תתרחש ממש מהר. 

אז איך חיים בלי כסף, או עם מימון ממש  מוגבל?

אז זה מה שגיליתי בחצי שנה האחרונה: 
1. (אם יש אפשרות) לא להשתעבד לשכירות או משכנתא -  לעבור  לגור  עם  ההורים, עם האחים, באוהל, לנדוד ממקום למקום. כל הדרכים כשרות כל  עוד אתה לא מנצל את מירב זמנך כדי לממן את קורת הגג שמעליך. ככה חוסכים המון כסף. אבל לרוב האנשים זה לא אפשרי. לפחות לא בצורת החשיבה הקיימת...

2. תחבורה באופניים ואוטובוסים ולמעט בנסיעות - החזקה של רכב זו ההוצאה  השנייה הגדולה.  גם קטנוע עם הביטוח המפלצתי שלו והתיקונים החוזרים הפך להיות משהו כבד. לכן  החלטתי לוותר על הקטנוע שלי ולעבור  לאופניים. כמה מאות שקלים, ואני מגיע לכל מקום בתל-אביב תוך חצי שעה מקסימום, וגם עושה כושר על הדרך. חורף? אין בעיה, יש חליפת  סערה, וגם ככה מדובר  על  חורף ישראלי.
 זה אומר לוותר על  ניידות מסוימת, תלות באחרים עם  אוטו. אבל סך הכל מגלים מחדש את הסביבה הקרובה. את הפינות השקטות, ואת הדברים החינמיים. וזה מעביר  אותי לסעיף הבא.

3. לבלות  בחינם - יש הרבה בילויים  בעולם הזה שהם  בחינם. ים, פארק, גן-שעשועים, מגרשי ספורט, פעילויות של  מהפכה של אהבה, פעילויות של מקום לשבט בבר-קיימא, מוזיקה, אופניים, שקיעה, זריחה, וגם לשבת עם חברים בבר ובמקום לשתות אלכוהול ולעשן פשוט לשבת ולהנות מהחברה ומהאווירה. זה מותר.
עוד תחביב חינמי ומאוד מגניב  שיצא לי לחוות השבוע נקרא "פארקור". בתרגום מופשט, מדובר ב'שיטה גופנית לא תחרותית, למעבר של כל מכשול שנמצא בדרך, על ידי הסתגלות של התנועות לסביבה'. בקיצור  לקפוץ על כל דבר שנמצא ברחוב ולהפוך את המרחב הציבורי העירוני למסלול מכשולים אחד ענק. מדהים!!! 

                       


הלכנו אני ואחותי ושני חברים להתאמן עם חבר שלמד והתאמן על זה כבר כמה שנים. זה אימון מדהים לראש ולא פחות לגוף. כל השרירים שלי כואבים מהליכות על ארבע וקפיצות על קירות ומדרגות. אבל איזה כיף זה. ממש להפוך לחתול-קופיף. להחזיר לעצמנו יכולות שאבדו עם הזמן, ככל שהפכנו לממוחשבים ומתוכנתים ופחות אנשי גוף.

צא מהכורסא, בוא לשחק

4. אוכל בחינם. טוב זה לא בחינם. אבל אפשר לאכול ממש בזול. קודם כל ברגע שעוברים למגמה טבעונית אז מגלים שקניות של אוכל הופכות להרבה יותר זולות. מוצרי חלב ובשר הם חלק מאוד  יקר ברשימת הקניות שלנו, ולכן זה שהורדתי אותם הוריד ממני הרבה משקל עודף - פיזי, בריאותי, מוסרי, וכלכלי... מומלץ בחום.
חוץ מזה - לאכול טרי, לאכול ביתי, לאכול פשוט. זה מאוד פשוט. כדי לעזור  לנו, הנה קמפיין של עץ בעיר שמעודד צריכה מקומית, חסכנית וסביבתית. ויש כמובן את הדמפסטר דייבינג, כלומר לאסוף שאריות שרשתות מזון וחנויות זורקות. שלמעשה זה הדבר הכי סביבתי שאפשר לעשות, אבל הוא קצת מייגע ולפעמים מגעיל.

זהו לבינתיים בנושא הכלכלי. אני יכול לספר לכם שאני חי על בערך 1200 ש"ח בחודש. 360 הולך כדי לממן את המהפכה. עוד כ-400 על אוכל. עוד 100 לפחות על נסיעות. ושונות - מתנות, חתונות, קנסות. זה אומר שאם אני רוצה לשמר את אורח החיים העכשווי שלי, עלי למצוא דרך להשיג כ-1200 ש"ח בחודש. רצוי בלי לשלם מיסים. אם יש  לכם רעיונות לעבודות זמניות מעניינות אשמח לשמוע.

דבר נוסף שמסתיים זו השנה הזו -2012

מה הולך לקרות? לא ברור. יש המון תאוריות שונות ומשונות. אפוקליפטיות ואוטופיות.
היפוך קטבים, חושך לשלושה ימים, קיצור של הזמן, קפיצה תודעתית של חלקנו למימד אחר, התיישרות עם מרכז הגלקסיה. תאוריות מענינות ומרתקות. כדאי לקרוא קצת לפני שהתאריך מגיע. והכי  חשוב לזכור שכדאי להיות ביחד עם אנשים אהובים. זה תמיד תופס, גם אם כלום לא יקרה...

למי שלא מכיר בכלל על מה מדובר, אספר בקצרה שעל פי לוח השנה של המאיה, וגם על פי תרבויות נוספות בעולם, מדובר על ה-21.12.12 שזה היום הקצר בשנה, שבו אמור להסתיים עידן של כמה אלפי שנים, ולהתחיל עידן חדש.

אני בעד!!



אז לגבי סוף עידן ועידן חדש,
כבר כתבתי מה אני רוצה  שישתנה בעולם בפוסטים קודמים.

ומה אני מאחל לעצמי עם תחילתו של עידן חדש?

  • שאלמד לאהוב יותר את אלו שלא מסכימים איתי, את אלו שמאתגרים אותי.
  • שאלמד להיות כנה עם עצמי ועם הסובבים אותי לגבי רצונותי האמיתיים, לא לשקר לעצמי, לא להשלות את עצמי.
  • להיות סובלני, ולהיות שקט, להתמיד ולדבוק בדרך שבה אני הולך.
  • להיות מסוגל למקד את המחשבות, להיות בתודעת בעד, לתת לדמיון לפרוח.
  • להיות במודעות לגוף ולנשימה. כמה שיותר  עד שזה כבר יהיה חלק אינטגרלי מההוויה.
  • לפתח יכולות על - טלפתיה, חלימה, טנטרה.
  • לשמור על הומור - הכל משחק, הכל טיול, הכל זה חלק מהחיים, והם מאוד הזויים ומשעשעים.
  • לזכור שאני חופשי. כולנו חופשיים. אם נרצה...




                  

יום חמישי, 22 בנובמבר 2012

בקש שלום ורדפהו


שבוע של לחימה של בעזה.
שבוע של טילים על הדרום וגם על המרכז.
שבוע שהצליח לערער את היציבות של החיים ה"נורמליים" בארצנו המשוגעת.

עשרות הרוגים היו ב"מבצע" הזה, מאות פצועים פיזית, אלפי פגועים נפשית, בתים הרוסים, חרדות שלא ייעלמו בזמן הקרוב. סלחו לי אם איני סופר לפי צדדים. איני יכול להסתכל על הצדדים יותר. איני רואה ישראל ועזה, חמאס ואזרחים, ימין ושמאל. אני רואה בני-אדם, אני רואה חורבן, אני רואה שנאה ופחד שגדלים עם כל פצצה שנופלת.
במלחמה אין מנצחים.

                      


בשבוע שעבר התחלתי לפרסם פוסטים בפייסבוק על כמה המלחמה הזו מיותרת, על מי מרוויח ממנה (יצרני נשק ופוליטיקאים קצרי רואי), ואפילו נגררתי לקונספירציות למיניהן על זה שהאזעקות והנפילות הן לא אמיתיות אלא רק ניסיון להפחיד אותנו ולהצדיק את המלחמה. לגבי קונספירציות - חלקן מופרכות וחלקן אמיתיות ביותר. בימינו קשה לדעת, אבל מה שכן, תמיד שווה לחקור ולבדוק בעצמנו ולא להאמין לאמצעי התקשורת מבוססי האינטרסים.

אחרי יומיים של התפלפלויות והתחכמויות, ציניות ודעתנות, החלטתי שמספיק לי. אני רוצה לעשות משהו. כבר בתחילת השבוע אני וחברים קבענו לרדת לדרום, לעשות שמח לתושבים. ימין או שמאל, מלחמה או שלום, כל זמן להפיץ שמחה הוא מבורך.
 נסענו לשדרות 6 גברים חביבים, לוחמי צבא לשעבר, אבירי אור בהווה.  לא ידענו מה נעשה, אבל הגענו למקום ועשינו סקירה קצרה בשטח. אחרי רחרוח קצר גילינו שרוב האנשים במקום יוצאים לעשות קניות ואחר כך חוזרים למרחב המוגן. התמקמנו במגרש החניה שמול המרכז קניות והתחלנו בשלנו - השמענו מוזיקה שמחה על שלום ועל תקווה, חילקנו שוקולדים לאנשים, שוקולדים שאנשים הביאו יום לפני זה למסיבה שעשינו בתל-אביב בבית מהפכה של אהבה, וחילקנו ברכות וחיוכים.

יש קטע כשאתה בא לעשות שמח ואתה לא מחופש לנחמן, זה שובר מוסכמות. מצד אחד מדברים עם אנשים על אמונה ועל תקווה, ועל אלוהים, אבל אין כיפה ובכלל נראים כמו חבורה של הזויים היפים מתל-אביב. מצד שני כשבאים באהבה ובנתינה בלי לנסות לשנות את האחר, בלי להשפיע על דעתו הפוליטית, אז מצליחים לגלות שאנחנו לא כאלה שונים.
אז כן - שמעתי קריאות כמו צריך להכנס בהם, ויאללה לחסל את כולם, אבל בניגוד לשנים קודמות, אני לא מתעצבן מזה. אני חומל את זה, את הבורות ואת המחשבה שהרג של אנשים אחרים יכול להביא אושר למישהו.

גם את האמרה הזו - לחמול מישהו, אמרו לי שהיא מתנשאת, כאילו אני יודע משהו שהם לא. כל מה שאני יודע זה שאני אוהב את החיים. ואני מאמין שבני אדם נולדים טובים, שאין תינוקות רעים. ושבדרך משהו אולי משתבש, אצל כולנו, אבל אפשר לתקן את זה. והדרך לתקן את זה היא לא בלשנות את דעתו של האחר, היא בלקבל את האחר כמו שהוא ולרצות בטובתו אפילו שאיני מסכים עם דעתו, ובו זמנית להתנגד בצורה לא-אלימה למעשים פוגעניים כאשר אני רואה אותם מתרחשים. זה קצת מורכב, מה זה מעשה פוגעני, ואיך אני מבדיל בין האדם למעשה, אבל ככל שנותנים לזה תשומת לב, קל יותר ליישם את זה.

שוטרים עוצרים את המפגע הבטיחותי של המוזיקה


אחרי שהמשכנו ממרכז הקניות והתקדמנו לכיוון אחר של העיר כדי לעשות גם שם קצת שמח, נעצרנו על ידי חמש ניידות משטרה נחושות ותקיפות, אשר מהן יצאו שוטרים חמושים במשקפי שמש. למרות הגישה האוהבת שלנו, הם החליטו לתת לנו דו"ח על היותנו מפגע בטיחותי בשל השמעת מוזיקה....  אם מוזיקה היא הנשק של השלום, אז אולי יש פה מפגע בטיחותי - עבור המלחמה...

                


ביום שבת קיבלתי הודעה מחברה - יש הפגנה של "לוחמים לשלום" של פלסטינים וישראלים בבית ג'אלה (דרומית לירושלים בואכה בית-לחם). אוקיי, אמנם משהו פוליטי יותר שגם ידבר על כיבוש ופלסטין, אבל אהבתי את הכותרת - 'דורשים מחמאס וממשלת ישראל להפסיק את ההפגזות והרג אזרחים'. הפגנה משותפת של ישראלים ופלסטינים במטרה למנוע מלחמה ואלימות זה דבר מבורך. שני עמים שנלחמו זה בזה כל-כך הרבה שנים, מתאחדים סביב דבר כל-כך בסיסי ופשוט - די לאלימות!!! הגענו להפגנה וכמובן שהיו שם דגלי ישראל ופלסטין, היו חיילים שעמדו בשורה והסתכלו במבט קשוח על המתרחש, מחכים לפקודה או לסימן להתפרעות כדי שיוכלו להכנס לפעולה. ילדים טובים, ילדים במדים.

אני וחבריי שהשתכנעו לבוא איתי עשינו מה שאנחנו יודעים לעשות - להפיץ אהבה.

כולנו משפחה אחת גדולה
ניגשנו לפלסטינים ושרנו והתחבקנו איתם. ניגשנו לחיילים ואמרנו להם תודה מכל הלב על קור הרוח שלהם ועל זה שהם שומרים על הסדר. ניגשנו לחברינו פעילי השלום שנראו בחרדה שמא מתחיל מבצע עופרת יצוקה 2 וניסינו להעלות חיוך על פניהם. לבסוף חברתי סיגל לקחה את המיקרופון וגם נתנה נאום קצר ומדהים על כך שעלינו לחפש את השלום בתוכנו, שעלינו לקחת קודם כל אחריות על עצמנו, ועל כך ששכחנו שאנחנו למעשה משפחה אחת גדולה! אוי כמה ששכחנו...

חזרתי מהמפגשים טעון בתקווה, ועם רצון עז לעשות פעולה גדולה, ישראלית-פלסטינית, שתראה שבשני הצדדים יש אנשים שרוצים שלום, וגם מוכנים להיות עמדה עבור זה.
אחרי יומיים של דיונים ושיחות, עם חברים רבים ישראלים ופלסטינים, הבנתי שאין הרבה אנשים שחושבים ומוכנים לעשות צעד נועז למען השלום. לפחות לא כרגע...

אחרי יומיים של דיונים הרגשתי שפקעה סבלנותי ואני חייב לעשות משהו. הרמתי טלפון לאמיר - איש המעשה של המהפכה, וישר הוא אמר שהוא בפנים. מה עושים? לא יודעים. יורדים לדרום ונראה.

בתוך יום אספנו עוד חמישה מהפכנים ועוד רכב, דיברנו עם כמה מוקדי חירום באשקלון ובאר-שבע ויצאנו. הגענו לאשקלון לפנות ערב לחמ"ל עמוס בצעירות דתיות שניהלו למופת חמ"ל עם פניות מקשישים ונכים, וניתבו מתנדבים עבור כל נזקק. אחרי שהבנו שזה פחות המטרה שעבורה הגענו, יצאנו לעבר כמה מקלטים בשכונות הדרומיות של העיר. בדרך תפסה אותנו אזעקה. נשארנו לעמוד ולהסתכל על הנסיון יירוט של כיפת ברזל, ואז שמענו את הבום. חזק ומרעיד. הבנו שכדאי שלא רק נעמוד ונסתכל אלא גם נתפוס מחסה. כי השם שומר עלינו, אבל כדאי שנעזור לו לשמור עלינו. בדרך ראינו את הנפילה - רקטה תקועה באמצע כביש, כוחות בטחון שקוראים לאנשים להתרחק. הרבה פניקה וחרדה ושנאה. המלחמה עושה את שלה...

הגענו לשיכונים ומיד קיבלו את פנינו בזרועות פתוחות. מה אתם מתנדבים? מטעם מי באתם? פיקוד העורף? קשה לאנשים להאמין שאנשים סתם יבואו על דעת עצמם. אבל זה בדיוק מה שעשינו - הגענו לשמח ותמוך. חילקנו קצת הפתעות שנשארו מהמסיבה בשבוע שעבר, וגם ברכות ושאלות במתנה שאנחנו מחלקים בפרויקטים השונים שלנו. בכל מקום שאליו הגענו הרגשנו שנתנו קצת שמחה בלב האנשים, וגם קצת עצב על כך שאנו עוזבים. מדהים שכאשר באים עם כוונה כמה קל לגעת ולהתקרב. כמה פתוחים אנחנו יכולים להיות בעיתות מלחמה, לעומת הציניות וניכור של עיתות ה"שלום".

משם המשכנו לעוד ועוד מקלטים. באחד המקומות אשה מקסימה בשם פנינה התחילה לצעוק לשכנים - "בואו בואו, המשמחים הגיעו". איזה כיף :) נכנסנו עם גיטרה אפילו שאף אחד לא יודע לנגן. שברנו את המחסומים ואת המבוכה על ידי שיחה כנה והקשבה, שירה וחיוכים. כי למול הפחד והשררה, למול הפוליטיקה שפושטת בכל חלקה טובה, למול החדשות שממלאות אותנו בזרעים של בורות ופחד, כל שנותר זה לשמוח ולהזכיר שהמציאות היא במה שנמצא כאן ועכשיו.

אחרי כמה שעות של מקלטים, שיגור קרוב ומבהיל של כיפת ברזל, והרבה אנשים מקסימים, נסענו, מותשים ומעודדים אל חוות אדממה שבמושב ניר-משה. אחרי ארוחת ערב ומעגל שיתוף מחוויות היום שהיה, הלכנו לישון בבית הבוץ, שאמנם לא מגן עלינו מפני טילים, אבל לבנות אותו עלה כמה עשרות שקלים.
בבוקר ישבנו עם המתנדבים בחווה ועם גור ועירית, הבעלים המקסימים של החווה. מדובר באנשי שלום אמיתיים, שכמו שגור מגדיר זאת, עושים שלום בין כל היצורים החיים. סיפרנו להם על הפרויקט החדש שלנו שנעשה בהשראתה של האמנית מרינה אברמויביץ'. החלטנו לנסות זאת בעצמנו וישבנו בזוגות ולמשך שתי דקות הסתכלנו אחד לשני בעיניים. מדהים איזה כוח יש למבט פשוט בעיניים. כמה זה מאתגר אותנו להיות בשקט עם מבט ישיר לתוך הנשמה.

                

משם המשכנו לבאר-שבע בירת הנגב. הגענו לשכונה ד' שפעם היתה איזור מוזנח ומלא בנרקומנים והיום זו שכונה עם הרבה סטודנטים, כולל בר הופעות תוסס ומרכז לקיימות שכונתית. כמובן שרוב הסטודנטים לא בעיר כרגע, אך כמה נשארו כדי לעזור לתושבי השכונה אשר אין להם לאן לברוח. פרקנו משלוח מהחווה - כיפה גיאודזית מוכנה לבנייה, עשינו קצת אמנות רחוב על החומה, והמשכנו לעבר המקלטים בעיר. גם פה היתה אזעקה אחת, החלטנו שאת הריצה למקלט אנו עושים בדילוגים, כדי לזכור שגם תחת אש אפשר להיות בשמחה.

עין תחת עין וכל העולם יצא עיוור (גאנדי)
אחרי באר-שבע אוטו אחד חזר למרכז, ואיילו אני אמיר ועמיחי המשכנו לרהט. אם ההר לא בא אל מוחמד... עצרנו אצל שריף, אימאם חביב ומקבל פנים. התיישבנו לקפה ולשיחה, ושריף ישר שאל לדעתנו למצב. הוא צופה חדשות נלהב, וגם אינטלקטואל. מבחינתו הפתרון הוא ברור - חזרה לגבולות 67' פינוי ההתנחלויות. כאשר ניסיתי להסבירו ש-67' זה רק סיפור שאנחנו ממשיכים להמשיך לספר לעצמנו כבר 40 ומשהו שנה, ושהפתרון מבחינת הוא במהפכה ערכית ותודעתית, הוא חזר ואמר שאני לא מציאותי. למרות כל הויכוחים בינינו היתה שיחה כנה ולבבית.

למרות השיח הפוליטי שאליו ניסה שריף כל הזמן לחזור - האזכורים של שנאה כלפי גניבת אדמות של מתנחלים, והזעם על הפשעים שישראל מבצעת בעזה, וטענותיו כלפינו שאנו מדברים אהבה וערכים ולא מדברים פוליטית - למרות כל זה,  הצלחנו לחוות חיבור, ולהראות שהאנושיות מנצחת. למרות השוני בינינו וחוסר ההסכמה על הדרך, הסכמנו שחשוב להיות מכבדים ולשמור על החיוך. אכלנו מהחומוס הטעים שלו, סירבנו בנימוס להצעתו למאכלים בשריים - הסברנו לו שאנחנו אוהבים את בעלי-החיים - נתנו ברכה וחיבוק, החלפנו טלפונים ודיברנו על פגישה באיזור המרכז. נפרדנו כחברים.


משם המשכנו לאשדוד לבקר  חבר. ישבנו אצלו לכוסית משקה וראינו צ'מפיונס ליג ואת ההכרזה על הפסקת אש. כמה דקות אחר-כך מצאנו את עצמנו במקלט למשמע האזעקה. הפסקת האש הזו מבורכת, משום שהיא נותנת קצת שקט לאזרחים. אבל היא לא שווה הרבה אם לא יעשו עוד צעדים משמעותיים לעבר הפתרון של הסכסוך. והפתרון הזה לא יגיע מהמנהיגים הכוחניים. הוא יגיע מאיתנו האנשים.

יש לנו אינטרנט ואפשר לדבר עם עזתים וגם עם ימנים או דתיים. יש לנו אפשרות להבין שיש לנו יכולת השפעה על המציאות, ואין צורך לחכות לבחירות כדי להחליט מי הוא זה שיספר לנו סיפורים על כמה הוא טוב עבורינו, אנחנו יכולים להיות אלו שיוצרים את המציאות. אך לשם כך צריך להיות מוכנים גם לקום ולעשות. הדרך הכי טובה להתגבר על הפחד היא להיות ביחד. אם נשכיל לעשות זאת לא רק בעיתות לחימה אלא גם בעיתות רגיעה אז יש לנו סיכוי ליצור פה שינוי אמיתי ומהותי.


המסע הזה היה בלתי נשכח מבחינתי. אני מודה על כל רגע של עצב ושל שמחה של פחד ושל תקווה. עברתי אותו ביחד עם אנשים גדולים ואמיצים, ופגשתי הרבה כאלו בדרכי.   המסע הזה הזכיר לי את מה שאני יודע עמוק בפנים:

                   
אנחנו נולדנו להיות חופשיים
חופשיים מהפגזות והגדרות והפחדות ומריבות
אנחנו נולדנו כדי לאהוב וכדי ליצור
עזתים וישראלים, ימנים ושמאלנים
כולנו כל כך צודקים עד ששכחנו שאנחנו כולנו ילדים של אלוהים
בואו ניזכר בטוב, בואו ניזכר לאהוב
בואו נגשים את החלום
בואו נעשה את אמא אדמה שמחה ונביא את השלום

זה אפשרי, ביחד, אם נרצה....





יום ראשון, 11 בנובמבר 2012

איים של תקווה


בסוף שבוע הזה עשינו מרתון סרטים ב"פלא" הלא הוא בית מהפכה של אהבה.

היה ממש כיף להעביר שישבת חורפי בצפייה  בסרטים מעוררים ומרגשים. זה התחיל ב"מזון בע"מ" סרט מדהים על תעשיית המזון המודרנית ועד כמה היא מעוותת, המשיך ב "האורחים מהכוכב הירוק" המשעשע וקצת חובבני אבל כל-כך מקסים שחובה לראות, ואחריו קבלת שבת בהשתתפות כ-50 אנשים, ואחריו "עד קצה העולם" (תרגום גרוע של "into the wild"). סרט עצוב שמזכיר לנו כמה חשוב לחלוק עם מישהו רגעים של שמחה:


                   

בלילה וגם בבוקר שלמחרת הקרנו את "המבוך" של ג'ים הנסון עם דיוייד בואי וג'ניפר קונלי המופלאה. ואחריהם הקרנו שני סרטים דוקמנטריים. אחד נקרא "הסוד מארץ עוץ", שהוא סרט די גרוע ביחס לז''אנר שלו - סרטי התעודה החצי-מקצועיים. אבל הוא מדבר על אחד הנושאים החמים - כלכלה מבוססת חוב. הסרט עוקב אחר עלילת "הקוסם מארץ עוץ" ואחרי ההסטוריה האמריקנית ומראה איך שתיהן מושפעות מנושא ייצור הכסף (האם ידעתם למשל ששלושה נשיאים שניסו לשנות את שיטת ייצור הכסף בארצות הברית - לינקולן, גארפילד וקנדי -  נרצחו ?!).

באחד הקטעים הסרט מדבר על המצב באיסלנד (החל מדקה 1:31) , ואיך האי הקטן והמרוחק, שהיה הראשון לחוות משבר כלכלי, יצא מהמשבר הזה. האיסלנדים עשו  כמה  דברים חכמים, אבל אחד הדברים הכי פשוטים שהם עשו זה לסרב לשלם את חובות הבנקים ולתת לבנקים שלהם לקרוס.
כן כן, פשוט ככה.
בעוד ארצות הברית והאיחוד האירופי מחברים את הבנקים למכונת חמצן בנסיון לשמור על המוסדות האלה, הציבור  באיסלנד התאחד והכריז ברוב גדול את מה שאמור להיות ברור לכולנו - אנחנו יותר חשובים מהבנקים!!

כיום המצב באיסלנד הרבה יותר טוב מבהרבה מקומות אחרים באירופה, אך כפי שכתבתי  כבר בפוסט קודם, איסלנד לא יכולה לחיות במנותק, וחייב להיות סנכרון בין האי הקסום לשאר העולם, כי כפי שידוע - כולנו אחד.

הסרט האחרון שהוקרן הוא הסרט "כוחה של קהילה - איך קובה שרדה את משבר הנפט". הסרט הוא סרט קצר בן 50 דקות, שמתאר את מה שקרה בקובה בעקבות נפילת הגוש  הקומוניסטי, ומשבר האנרגיה שעבר על האי הקטן. המשבר שקובה עברה הוא  פיילוט קטן למשבר שהעולם כולו הולך לעבור בזמנים הקרובים. משבר ההסתגלות לעולם עם משאבים מוגבלים ומתדלדלים.



הסרט הוא אופטימי ומעורר תקווה. אמנם רבים מהתושבים בקובה ירדו במשקל (ירידה ממוצעת של 10 קילו לבן-אדם), והרוב  חי בעוני, ללא חשמל וללא תחבורה מסודרת. אבל המאמץ המשותף הוליד דברים מופלאים - גינות קהילתיות, דשנים וריסוס אורגניים, מערכת בריאות מקומית, השקעה במקורות אנרגיה מתחדשים. כל הדברים האלו שאנחנו צריכים להתחיל לעשות, אם לא היינו עסוקים מדי בלהחזיר את החובות שלנו לבנק (חובות של כסף שלא קיים...).

היה כיף להעביר סופשבוע של סרטים, להתכרבל מול המסך הגדול על הספה עם שמיכה ואנשים אהובים, להתרגש וללמוד דברים חדשים.

אבל זה לא רק כיף, אלו סרטים שהקרנו כדי לנסות להעביר אספקטים שונים של השינוי שכולנו רוצים לראות.
סרטים מעוררים...



איסלנד וקובה הן ההשראה שלי לכותרת של הפוסט  הזה - איים של תקווה.

כנראה שבתור איים, מנותקים מעט מהעולם החיצון, ועם חברה יחסית סולידרית,  התאפשר לאנשים על שני האיים האלו ליצור משהו  חדש, משהו אחר, לפעול הפוך מרוב העולם, להתמודד עם המשבר ביחד, ובכך להיות החלוצים שלנו, אלו שחיים את העתיד, שמנסים על בשרם את העולם החדש.

גם לנו יש הזדמנות. אנחנו גם  חיים באי. אי של  גבולות, מוקף אויבים. אי של טירוף ומלחמות.

אם איסלנד היו אי חלוץ של המהפכה הכלכלית, וקובה היו אי חלוץ של מהפכת האנרגיה והחקלאות המקומית, אז איזה מהפכה אנחנו?

אני עדיין חושב שיש  לנו סיכוי להיות החלוצים בנושא השלום.

כן, כן, תצחקו. מדינה שנעה ממבצע למלחמה, שבשישים ומשהו שנותיה לא ידעה מנוח, שהתעשייה שלה מבוססת בחלקה הגדול על מלחמה וייצור  נשק מתקדם. שהמדינה הזו תהיה חלוצה של שלום?

אבל כן, דווקא בגלל שידענו כל כך הרבה מלחמה, דווקא בגלל שאנחנו חיים באותו מקום קטן וצפוף, עם אנשים שלא הולכים  לשום מקום. דווקא משום שהתרבות שלנו במקורה מבוססת על  ערכי השלום והאחדות.

 יש לנו הזדמנות להיות אלו שיוצרים גשר בין תרבויות ודתות, אלו שמראים שאפשר לחיות ביחד, אנשים שונים, מדתות שונות, ולחלוק את אותה האדמה שכולנו כל כך אוהבים.

כבר הסתובבנו בעולם, באלפיים שנות גלות, בטיולים של אחרי צבא, כבר ראינו מה יש -  את הנוחות היחסית של מדינות המערב, את הנופים והחופים של של מדינות אמריקה ואסיה, ועדיין ליבנו כאן, עם המשפחות, עם התרבות, עם השפה, עם האתגרים ועם התקווה.

אפשר לעשות כאן  אי של שלום, אפשר להיות אור לגויים, אפשר להבין שכולנו אחים.

אתמול אחרי המרתון סרטים, הייתי במפגש של ישראלים ופלסטינים. שרנו ביחד וחלקנו סיפורים. על מחסומים ועל טילים, על ריפוי ועל חיים. הצלחנו לראות מעבר לשפה ולחזות וללאומים.

אך כאשר באותו זמן פצצות נופלות בעזה ובישובי הדרום, המפגש הזה מתגמד.

אבל הוא יכול לגדול הוא  יכול לפרוח.

אתמול זה היה ברור לי יותר מתמיד - אפשר לעשות פה שלום!

אם נרצה...




יום שני, 5 בנובמבר 2012

לאתגר את הפחד


החיים האלו מלאים באתגרים.
בעיות בריאותיות, פרידות, בוסים מעצבנים, בני זוג עקשנים, ילדים תובעניים, פקידים בירוקרטיים אטומים. לא חסר.

השאלה היא איך נענים לאתגרים הללו.
לפעמים הכי קל זה לברוח.  לבידור, לטבע, לעישונים.
ולפעמים מבינים שכבר אין לאן לברוח, שאנחנו תקועים, ואז מה שיש לעשות זה לעמוד למול האתגרים, לזמן אותם, ופשוט להתמודד איתם עד שהם כבר לא מאתגרים.

יש  לי כמה וכמה אתגרים שמלווים אותי בחיים.
התמדה ועקביות, סדר ונקיון, מחויבות והתמסרות.
כל אחד מהדברים האלה רק מלשמוע אותו אני נמתח ונכנס למצב כוננות.

כאמור, לעתים הדרך הפשוטה  היא להגיד  אני לא כזה. זה לא הסגנון שלי. אני טוב בדברים אחרים. וזה נכון.
אבל אם אני רוצה ליצור שינוי, ואם אני מבין שאני השינוי (BE THE CHANGE), אז צריכה להיות מוכנות להשתנות. ללמוד, להסתגל, לפרוץ את גבולות המוכר.

יש אנשים שנענים לאתגרים, לוקחים את גורלם בידיהם ועושים את השינוי. הנה אחד מהם:

                 

היום בבוקר התמודדתי עם כמה אתגרים משלי.

הראשון היה לקום מוקדם.
כשאתה בוס של עצמך נורא קל להמשיך לנמנם עד שעות מאוחרות ולהתחיל את יומך בהתהפכות הלוך  ושוב במיטה.
אבל הפעם  היתה לי סיבה מצוינת לקום.

אתמול סיפרו לי על מאבק שכונתי נגד העבודות שעושים בגן-מאיר בתל-אביב. הקריאה היתה להגיע בשעה שש וחצי ולשבת מול השופלים שבאים להפוך שם את האדמה. אין לי איזה רצון עז לשכב מול שופלים, בטח לא מול כאלה שאמורים  לעשות דברים טובים וליצור נגישות לנכים ועגלות תינוקות, (לעומת שופלים שהורסים בתים של אנשים) אבל חברים הסבירו לי שהיו דרכים אחרות לעשות זאת, פחות הרסניות לגן ויותר לפי רצון התושבים, ולכן היה לי חשוב  להגיע ולתמוך בעיקר באלו שמרגישים שהם נאבקים לבדם.
אז כיוונתי שעון לשש, שהקפיץ אותי  באמצע החלום, וכמעט שחזרתי לישון, אבל בסוף נעניתי לאתגר וקמתי.

בדרך לגן פגשתי את האגוס. חבר אריתראי שפגשתי פעם בשיחה ברחוב, ומאז נוצר בינינו  קשר חברות. הוא אפילו בא איתי לארוחת ליל הסדר אצל ההורים השנה. הוא בדיוק היה לפני תחילת העבודות תשתית בשינקין.

שוחחנו קצת על החיים. הוא שאל אותי על עבודה, ואיך זה לא לעבוד ומה אני מתכנן, וניסיתי להסביר לו. אבל לך תסביר למישהו, שמבחינתו האפשרות לעבוד היא התגשמות חלום, שיש משהו אחר, ושאני בדיוק נוסע לעצור עבודות מהסוג שהוא עושה.
מה שכן, זה הזכיר לי שכמה שאנחנו מאותגרים מעבודה קשה, יש אנשים שעובדים כל החיים שלהם, מבוקר עד ליל, כמעט בלי פעילויות פנאי, לעתים גם ללא בני זוג ומשפחה, ועדיין  שומרים על החיוך ועל שמחת החיים.



 


הגעתי לגן-מאיר לקראת שבע, וחוץ מהפועלים וכמה כלבים עם אנשים בגינת הכלבים, לא היתה נפש חיה. לא מחאה ולא  נעליים.
טוב, יש לי בוקר חופשי, אפשר ללכת לשחות.

לשחות זה מאתגר.
זה שקט באזניים אבל הראש חופר. זה לנשום כל הזמן אבל זה עושה לי סחרחורת לפעמים. זה בריא וחיוני עבור הגב שלי ואני עדיין לא עושה את זה מספיק. האתגר הוא בלהביא את עצמי לסיטואציה המתאימה. צריך להיות לא עייף, לא עסוק, וצריך לתכנן את זה מראש ככה שיהיה לי מגבת ומשקפת.

אבל יותר מאתגר מלשחות, זה לשחות בים. ופה כבר נכנס עניין אחר, פה נכנס הפחד.

אני מאוד אוהב את הים, אני קשור אליו. נולדתי לידו, גדלתי לידו, תמיד גרתי לידו, כשטיילתי במרכז אמריקה לא ראיתי כמעט את פנים היבשת כי כל הזמן הייתי ליד הים. עשיתי קורס משיטי יאכטות וגלשני רוח וקורס צלילה.

ואני עדיין ממש מפחד מהים.
לא מהגלים או מטביעה, אלא יותר מהעומקים ומהיצורים המוזרים. מהלא נודע.

לפני איזה שבועיים ראיתי את התמונה המטורפת הזאת:



כן כן, זו תמונה אמיתית. זה נמר ים ( Leopard Seal), שבא לטרוף פינגוין. למרות שלי זה נראה כמו המפלצת מלוך נס שרק מחכה לטרוף אותי ברגע שאני אכנס  למים. ועכשיו לך תשחה בים.

וזה מה שאני עושה, אני הולך לשחות בים, ומנסה להשקיט את המוח שלי.

ובעודי שוחה בים, מנסה להסיח את דעתי מנמר הים שמחכה לטרוף אותי, התחלתי לחשוב על הפוסט הזה, ועל אתגרים, ואיזה כיף שהם קיימים, כי בלעדיהם מה היינו עושים בחיים?

כי זה מה שכולנו עושים. כולנו חיים בפחד - ממלחמה, מעוני, מבדידות. הרבה פעמים זו הסיבה שאנחנו הולכים לעבוד, שאנו הולכים לצבא, שאנו מתחתנים. לא בהכרח כי אנחנו מאמינים במה שאנחנו עושים, אלא פשוט  מאוד כי אנחנו מפחדים ממה שיהיה אם לא נעשה את זה.

ויש לי תחושה שאם אני אצליח לפתור את הדבר הזה עם עצמי, אם אני אצליח להתמודד עם הפחד הגדול הזה, עם המפלצות שבתוך ראשי, אז אני אוכל להתמודד עם הכל.

אני אוכל להפיל חומות, ולשחרר חיות, ולעצור מלחמות, ולגדל  ילדים, ולאהוב הרבה נשים, ולהגיע לכוכבים.
בלי פחד ממה שעלול להיות, ומאיזה מפלצות יופיעו. בלי פחד להיפצע או למות או לאבד מישהו יקר.  פשוט בלי פחד.

וזה השינוי, זה השינוי שאני צריך לעבור כדי שאני אוכל באמת לשנות, ואצל כל אחד השינוי הוא  אחר, אבל כולנו חייבים לעבור אותו, כולנו עוברים אותו בין כה וכה, אנחנו רק יכולים לקבל אותו בזרועות פתוחות ולחייך אליו.
אנחנו יכולים להביט לפחד בעיניים ולאתגר אותו.
אנחנו יכולים לכבוש אותו.

אם נרצה...










יום ראשון, 28 באוקטובר 2012

אז מה התוכנית?


הרבה אנשים שואלים אותי, אוקיי, מהפכה, מגניב...
אבל מה אתה רוצה? מה המטרה שלך? איך תדע שהצלחת?

היו לי כמה תוכניות. יש עוד מלא רעיונות ודברים שקורים. אבל וואלה, לא יודע מה התוכנית שבאמת תצליח....


האמת היא שאין לי תוכנית, יש לי רק חלום (וזה לא לקנות למישהי יהלום)...





יש לי חלום שאף אדם לא ימות מרעב.

בתור התחלה אפשר לדרוש שהמזון שנזרק היום ברשתות המזון ובמוסדות המדינה, רק כדי לשמור על מחירים רווחיים ועל תקנות תברואה מטופשות, יחולק לאנשים רעבים...



יש לי חלום שבעלי-חיים ובני-אדם יחיו אלו לצד אלו ללא פחד ושעבוד ואכזריות.

בתור התחלה הייתי רוצה לראות את הקופים בחוות מזור משוחררים, ואת מגמת הטבעונות בארץ ובעולם הולכת וגדלה.



יש לי חלום שישראלים ופלשתינים יחיו בשלום, שנתחתן זה עם זה אם בא לנו, שנלך לאן שאנחנו רוצים בלי לפחד, ובלי להיות חמושים מכף רגל ועד ראש,  ושנבחר  באיזה מסורת דתית שאנחנו רוצים.

אפשר להתחיל בלהעניק זכויות אזרחיות שוות לכל התושבים בישראל ופלשתין, ולדאוג שהילדים של כולם ידעו לדבר גם עברית וגם ערבית.



יש לי חלום שהילדים שיהיו לי יזכו לחינוך לערכים, לאהבת הזולת, ליצירה ולחופש ללמוד את מה שהם באמת אוהבים.

אפשר להתחיל עם הUNSCHOOLING של תנועת החינוך הביתי.



יש לי חלום שהממשלה תהפוך להיות ה"משרתיה" , ונציגי הציבור באמת יפעלו מתוך תחושת שירות למען הכלל ולא מתוך אינטרסים צרים ומשחקי כוח.

אפשר להתחיל בלקחת יותר מעורבות בעניינים הציבוריים.



טוב אז יש התחלות...
אבל איך מגשימים את החלומות הגדולים האלו?

אני לא יודע.
הם לפעמים נראים גדולים מדי. לא ריאלים. לא ממוקדים.
אבל כאלו הם חלומות. הם מעורפלים. נעים בין מציאות לדמיון. בלי סוף והתחלה ברורים.
ונראה לי שמישהו חכם אמר פעם שרק אלו שמעיזים לחלום הם גם אלו שבסוף מגשימים.

לפני בערך 120 שנה, בחור נחמד קוראים אותו הרצל, העיז לחלום על מדינה ליהודים.
לפני בערך 100 שנה, זוג אחים קוראים אותם רייט, העיזו לחלום על לעוף בשמיים.
לפני בערך 50 שנה, כומר נחוש קוראים אותו קינג, העיז לחלום על שוויון זכויות אזרחי לשחורים בארצות הברית.

האנשים האלו גם נקטו עמדה ועשו. הם הלכו כל ימי חייהם בדרך שלהם..

אני קטונתי, עוד לא עשיתי דבר. אין לי לא תוכנית ולא מטרה ברורה.
אבל הדרך שלהם והתעוזה שלהם עוררו בי השראה, ואני מעז גם לחלום.

את החלומות האלו אני לא יכול להגשים בעצמי.
זה לא כמו לעשות קריירה או להקים משפחה. זה גדול ממני.

אבל אם לעוד אנשים יש את אותם חלומות, אז אולי לחלקנו גם יש  תוכניות להגשים אותם.
אולי ביחד יהיה אפשר לעשות משהו ולהניע שינוי כיוון, כי כרגע נראה שאנחנו רק הולכים ומתרחקים מהחלום.

אז אם במקרה יש לכם איזה רעיון טוב, או תוכנית עסקית ממש טובה, או פשוט הרבה זמן או כסף שבא לכם להשקיע לטובת הגשמת החלומות המשותפים שלנו, אל תתביישו, דברו, שתפו, זה תלוי רק בנו.

אם נרצה...

      

נ.ב. שיניתי את ההגדרות של הבלוג ואני מקווה שעכשיו תוכלו להגיב, אז תרגישו חופשי

יום שלישי, 23 באוקטובר 2012

עקוב אחרי הכסף


זה המשפט שפתר את חקירת ווטרגייט.
זו העצה המחוכמת שהמודיע "גרון עמוק" מייעץ לצמד העיתונאים וודוורד וברנשטיין ומוביל אותם לפתור את החקירה, ולהפיל את הנשיא ניקסון, במה שנחשב על ידי רבים כתחקיר העיתונאי הגדול של המאה.

עקוב אחרי הכסף.

כל-כך פשוט.

ועדיין אנחנו הולכים כסומים לעבודה האינסופית. עדיין הננו עבדים.
לא של ממשלה, לא של טייקונים, אלא של שיטה, של רעיון, של סוג של דת, הדת בעלת מספר המאמינים הגדול ביותר בעולם, דת שסוגדת לכסף.

אבל הסגידה הזו, בשילוב עם נוחות/יאוש וסימום מתמשכים, מעוורת אותנו מהראייה הפשוטה של מה זה כסף, ולמה הוא פועל כמו שהוא פועל.


                  



ולמי שרוצה להבין יותר בפירוט איך כסף נוצר ועל ידי מי, כדאי שיקדיש את החמש דקות הבאות לצפייה בסרטון הזה:

                 

ולמי שרוצה לדעת אפילו עוד קצת כדאי להכנס לכאן. ויש עוד מלא חומר בנושא.

העניין הוא כזה, אנחנו חיים בתרמית אחת גדולה. כל הכלכלה הזו בנוייה על מספרים מצוצים מהאצבע שאנחנו בוחרים להאמין להם משתי סיבות פשוטות:
1. רוב האנשים לא יודעים איך השיטה עובדת, ומעולם לא שאלו את עצמם איך נוצר כסף.
2. מי שכן הבין וראה, וניסה לשנות,  או שהושתק, או שנתקל ביותר מדי חוסר אמון והחליט לפרוש.

האתגר הוא שמתישהו בזמן הקרוב - שבועות, חודשים, שנים, המערכת הכלכלית תקרוס. קריסה אמיתית, טובה כזו, לא כמו הקריסות הדרדלה של 2008-9, ושל שנות ה-30 של המאה ה-20. קריסה מפנקת, מגדל בבל סטייל. ויש צורך אמיתי לשנות, יש דחיפות כמו שאומרים. אבל רגע, צריך להרגע, אי אפשר לעשות דברים בלחץ. קודם כל לנשום.

וברגע שנושמים,  ראו זה פלא, השינוי קורה, והוא מתהווה ממש לנגד עיניי.
הנושא הזה של איך כסף, ומה כסף ולמה כסף, ממש חם עכשיו, ויותר ויותר אנשים מתעניינים ומתעסקים בזה.
מי שבעיקר הפך את הנושא לחם זה בלוגר יקר בשם ערן שהחליט לפתוח את הבלוג המופלא - הכלכלה האמיתית.
באמת אחת מפנינות האינטרנט שנראו כאן לאחרונה , וללא ספק יירשם לו מקום של כבוד בדברי הימים של המהפכה.

השלב הבא, שהחל אתמול, זה מפגש שהתקיים בבר-קיימא, הבר הקואופרטיבי שבבעלותי המשותפת (שלי ועוד איזה 300 חברים), שבו נכחו כמה עשרות מוחות מבריקים, אנשים בעלי לב גדול ואכפתי, ומעט מאוד אגו.

לייצר כסף... :)
היה בלבול, וקצת חוסר הבנה, והיתה גם התרגשות של משהו גדול שקורה. של הנה הגענו לדבר תכלס על מה שיכול לעשות פה שינוי של ממש, לעשות פה מהפכה. להתחיל לייצר כסף. 

יותר נכון ליצור מטבע.

למי שלא מבין את ההבדל בין מטבע לכסף, אז כסף זה כמו הכתב, ומטבע זה כמו השפה שבה אתה כותב. הכתב לכשעצמו - הכסף - הוא מצוין.
אבל השפה - המטבע  - והחוקים המפגרים שעל פיהם הוא מנוהל, כבר צרים מלהכיל את העושר הרב שגלום בסיפור הזה שנקרא החיים.

למעשה מדובר ביצירת רעיון חדש. כי זה לא רק המטבע. המטבע הוא רק עוד אמצעי ליצור מערכת חדשה. מערכת ערכים חדשה.

כי ברגע שאתה משנה את התפיסה שלך לגבי כסף, אז כל הדברים האחרים שמסביב גם משתנים. ברגע שכסף הוא לא סיבה לדאגה, אלא משהו מבורך שעוזר לנו לקיים את חיינו, במקום משהו שתמיד חסר איפשהו, זה משהו שיש ממנו שפע, אז לפתע יש יותר זמן להסתכל לעומק על הדברים האחרים.

על הדברים הקטנים של החיים. על החרקים ועל החתולים. על המחוות ועל הגינונים. על המשמעויות ועל הגוונים.
פתאום יש הבנה שגם החברה יכולה להראות אחרת, וצורת החיים שלנו פתאום תתהפך לגמרי.
במקום לעשות את מה שאנחנו חייבים ורק אחר כך את מה שאנחנו אוהבים, נעשה בעיקר את מה שאנחנו אוהבים. מתוך אהבת הזולת, ולא רק מאהבת עצמי.

הכסף הוא שער מדהים לזה, דווקא משום שהוא כל כולו מדומיין, כל שעלינו לעשות הוא לדמיין אותו אחרת. מה שנקרא - אם נרצה...

אז תתכוננו בקרוב לעוד ועוד דיבורים בנושא. בתקשורת, בסלון, ברשת. המם הזה הולך להיות יותר ויותר על סדר היום הציבורי. איזה כיף :)














יום שלישי, 16 באוקטובר 2012

הבחירה בידינו




הנה זה בא.
קרקס הבחירות.
כמה עשרות מפלגות שמתקוטטות ביניהן על מי ישב בכיסא בבניין הכנסת וימשיך להתקוטט במצג שווא - יש שיאמרו מבדר, ויש שיאמרו מחשיך עיניים.

בקריקטורה שלמעלה ישנן תיבות קלפי לצד הטלוויזיות. זו אחת הקריקטורות הכי מדויקות שראיתי, שמתארת את התפקיד שיש לקלפיות, אותו תפקיד שיש לטלוויזיות - והמבין מבין. קריקטורה שמציגה בדיוק את מה שאני חושב על שיטת הבחירות הנוכחית.

בכנסת האחרונה יש עשרות מקרים שמבזים את הדימוי של "פרלמנט נבחרים": יש את מקרה שפיכת המים המפורסם של אנסטסיה מיכאלי, ויש את חוק הפופקורן הפופוליסטי, ויש לוביסטים כמו אפי איתם שיושבים בועדות של הכנסת כאילו עדיין היו חברי כנסת ועוד ועוד.

ועדיין אנחנו בוחרים לשחק את המשחק כל פעם מחדש. כאילו שהפעם  יבוא שינוי. כאילו שהפעם נצליח להכניס איזה מפלגה חדשה או להריץ מועמד ראוי לראשות הממשלה.

יש התעוררות מבורכת בנושא הזה, של יוזמות שמנסות להכניס שינוי בתוך השיטה הקיימת.  הם מבינים שהשיטה רקובה אבל עדיין מנסים לתקן אותה מבפנים.
יש את תנועת מתפקדים שאומרת שאם אי אפשר להכניס רשימה חדשה, בואו נכניס אנשים "משלנו" לרשימות הקיימות של המפלגות הותיקות. יש גם תנועות כמו דור האמת שמנסים דרך נושא הלגליזציה של צמח הקנאביס (או כמו שחבריי המלומדים אוהבים לקרוא לזה - "דה-קרמנילזציה", כי תכלס, איך צמח יכול להיות לא חוקי? ), את השחיתות הכלכלית שבשיטה, את בזבוז המשאבים וההפללה שעושים לעשרות אלפי אזרחים משכילים, יצירתיים ואכפתיים (אני בעצמי ביליתי סוף-שבוע באבו-כביר, אבל זה סיפור לפוסט אחר).

יש גם מפלגות ותנועות חדשות. יאיר לפיד ושלי יחימוביץ שחלק רואים בהם כתשובה שפויה לרדידות הקיימת. העם למען העם שבאים עם רצון טוב, אבל בלי מימון או או אנשים מוכרים ולכן סיכוייהם לעבור את אחוז החסימה (תהיתם פעם את מה הוא חוסם האחוז הזה?), שואפים לאפס. הכי הזויים ומסקרנים זו תנועת ארץ חדשה. שיתוף פעולה בין אלדד יניב, רני בלייר ותמיר חג'ג', זה משהו בהחלט משעשע ואפילו מעודד.

הנה סרטון בקמפיין שלהם שמשך את תשומת ליבו של ראש הממשלה, אשר שוקל אם לתבוע אותם על הוצאת דיבה -


               


מדובר בקמפיין מבריק שאני מחכה לראות לאן ייקח אותנו, איזה שחיתויות הוא יחשוף, כמה ציבור יתעורר ממנו ומה יהיו ההשלכות שלו.

המערכת הזו כבר לא משרתת אותנו

באירופה התחלפו לאחרונה הרבה שליטים - ספרד, יוון ואיטליה, שלושתן בחרו בשנה האחרונה, שלושתן העמידו ממשלות  שמנסות לתקן בעיות שלא ניתן לתקן בשיטות הפעולה הנוכחיות. ולכן הן ימשיכו להיתקל בהפגנות ענק ובהתדרדרות כלכלית שתוביל לכיוון משבר עמוק. כי המשבר כבר לא קשור רק לכמה כסף יש לאנשים לאכול. המשבר קשור בזה שאנשים כבר לא מאמינים לאנשים שמגיעים לעמדות שהן מגיעים בתוך מערכת שהיא רקובה מהיסוד. מערכת שנבנתה על הסתרת מידע ודיסאינפורמציה, על הפרד ומשול, על אלימות פיזית ומילולית, על משחקי אגו ושליטה של זכרים כוחניים.

המערכת הזו, המכנית, המנותקת והלא אנושית כבר לא משרתת אותנו.


                      


מערכת חדשה

אנשים רוצים מערכת חדשה, מבוססת ערבות הדדית ואכפתיות, מבוססת שקיפות ואמון, מערכת שבנויה מאנשים שפועלים ממקום טהור.

איך עושים את זה? איך יוצרים את זה?
בתור התחלה כדאי ללמוד עוד על המערכת הקיימת. על איך שדברים פה עובדים. לא חסרים אתרים שמסבירים דברים יפה מאוד. אם תכנסו ללינקים שהוספתי כאן בטוח תגיעו לכמה תובנות מרתקות.

כמו שכבר ציינתי בפוסטים קודמים, האלטרנטיבה קיימת.
ההשפעה שלנו על החיים שלנו תלויה במידת המעורבות שלנו במה שקורה.

קודם כל ברמה האישית -  מה אני צורך באופן כללי, ובאופן יותר פרטני מה אני צורך דרך הפה - המזון שאנחנו מכניסים לעצמנו, ומה אני צורך דרך העיניים והאזניים - הבידור והחדשות שאני קולט.

מעבר לכך ברמה הקהילתית - בין אם זה מקום העבודה, המשפחה המורחבת, או המתנ"ס. עד כמה אני מעורה במה שקורה מסביבי, במה שהשכנים שלי והחברים שלי עושים, במה שהעיריה שלי ובית הספר של הילדים שלי עושים.

ובסוף ברמה הארצית (ולמעשה העולמית) - ופה יש לנו הזדמנות להבין -  דרך קמפיין הבחירות הנוכחי -  מה באמת קורה פה, ואיך אפשר לעשות דברים אחרת. מבחינה כלכלית, מבחינה סביבתית, מבחינה בטחונית ותקשורתית.


מה דור העתיד רוצה? 

לסיום, במקום להקשיב לנאומים ולשלטים של הפוליטיקאים ויועציהם, בואו נקשיב לילדה אחת שנאמה  באו"ם והצליחה לגרום לכל הפוליטיקאים להקשיב :


                


ברגע שמתחילה ההתעוררות, אז כבר מתחילות לעלות שאלות, ומגלים עוד ועוד אנשים שרוצים לפעול אחרת ופועלים אחרת ויוצרים אלטרנטיבה.
זה תלוי בבחירות.
לא הקרקס שקורה פעם בארבע שנים, אלא הבחירות שאנו עושים כל יום, ובמיוחד הבחירות שנחליט לעשות בזמן הקרוב. 

הבחירה בידינו, אם נרצה...




יום רביעי, 10 באוקטובר 2012

יום יום חג

איזה שבוע עבר עלי...

סוכות כזה מזמן לא היה  לי - בלי עבודה, בלי משפחה, ואפילו בלי טלפון.
חופש מוחלט!

לפני שבוע ההורים שלי טסו  לחו"ל לבקר את אחי שגר בתאילנד והשאירו לי את האוטו. אחותי החליטה להשתתף בסדנה במשך שבוע, וכך נותרתי בערב החג לבד. בודד וגלמוד? ממש לא.  זו הייתה הזדמנות מצוינת להגשים חלום ולבנות סוכה במרכז העיר.

הכותרת: סוכת שלום. כמו זו  ששלומית בנתה בשיר המפורסם.

המיקום: שדרות רוטשילד. זכר לשדרת האוהלים בשנה שעברה. שדרה שיותר מכל סימלה עבורי ארעיות, חברותא ושותפות גורל. כמו המהות של חג הסוכות.

החברה: חברים ועוברי אורח. אנשי מחאה ומהפכה של אהבה. כל מי שרצה לחגוג את החג ביחד ולוא דוקא בחברת המשפחה הביולוגית.



זו פעם ראשונה שאני בונה סוכה. טוב לא ממש אני בניתי אותה. אני רק אמרתי לכמה חברים - בוא  נבנה סוכה, וזה קרה. 

היופי בסוכה הזו היא שכולה היתה מחומרים ממוחזרים. שקל לא  הוצאנו עליה.
את הקרשים  - מצאנו, הבדים - אנשים הביאו מהבית, את הסכך - הורדנו מעצים בשכונה (באישור השכנים כמובן), ועל הקישוטים ניצחה חברה  שמומחית בהכנת דברים יפים מפסולת אנושית כמו קרטונים ובקבוקי פלסטיק. ויצאו דברים ממש יפים!! רק את ארבעת המינים הלכנו לקנות בכיכר רבין. עדיין לא מצאתי באיזור עצי אתרוגים...

בנינו את הסוכה בצהרים וחיכינו. התחיל טפטוף קל. רוב  מי שהיה  בבנייה כבר הלך לארוחת חג או  הביתה, וכך נותרנו אני, אמיר, לירון, בציפייה לראות מי יגיע בערב. אם נבנה אותה, האם הם יגיעו?


                



הערב הגיע ואיתו הגיעה שמחת החג - אורחים רבים באו, כ-30 אנשים חגגנו יחדיו את ארוחת החג, היתה מוזיקה, והיתה אחווה. כל מי שהגיע נהנה. מזמן לא ניהנתי ככה בארוחת חג. יש משהו בחגיגה בחוץ, בסוכה, שנבנתה ביחד, בלי תכנון, פשוט מתוך רצון לחלוק את השמחה ואת האהבה.

במהלך היומיים הקרובים הייתי בסוכה לסירוגין. אנשים באו והלכו. היו זקנים עם מטפלות שרצו לשבת קצת בסוכה ולנוח. היתה בחורה צעירה שרצתה להיכנס ולברך את הסוכה. היו כאלו שרצו לנהל שיחה על המיקום האסרטרטגי  שלה ועל עתיד המחאה. כל המפגשים  היו מרגשים. כל מי שעבר, גם אם לא עצר, הסתכל והסתקרן והתעניין. המיצג עבד. הסוכה הפיצה את האור שהיא היתה אמורה. 

ביום שלישי בלילה, בעודי ישן בסוכה נפתחו ארובות השמיים. טוב לא ממש... מסתבר שאלו היו ממטרות. כדי לא להרטב זזתי למרכז הסוכה. התזוזה הזו חשפה את הטלפון שלי שהיה מתחת לכרית, וכשהתעוררתי הטלפון כבר איננו. עוגמת נפש? ממש לא. אמנם סכום נכבד של כסף הושקע במכשיר  הקטן הזה, אבל אם יש משהו  שלמדתי זה שהכל קורה מסיבה, ובמקום להתבאס על מה שאבד כדאי לראות את הצד הטוב של הדברים - אני משוחרר מטלפונים :) אני לא צריך לענות  לאף אחד. המשפחה  גם כך לא נמצאת, בוס  אין, ואני יכול להיות חופשי מהטכנולוגיה לכמה ימים.

איזה תענוג!! עוד חופש מעוד משהו שהפכנו להיות תלויים בו במידה בלתי סבירה!!



ביום רביעי עזבתי את הסוכה, ויצאתי לכיוון מחנה האקלים הראשון בישראל. מדובר באיחוד של כמה ארגוני סביבה מהמובילים בארץ:  גרינפיס האדירים שאוהבים לטפס על ספינות ומנופים כדי להציל את האדמה ובעלי החיים. מגמה ירוקה שיוצרים מודעות בכל הארץ ובכל הקמפוסים בנוגע להרס הסביבה המקומית על ידי תאוות הבצע השלטונית. החברה להגנת הטבע הותיקה עם הפעילים הצעירים והחמודים שלה. אדם טבע ודין שנותנים את הייצוג המשפטי בכל המאבקים. וכמובן איך לא, פסטיבל אקטיביזם שדואג לאחד את הארגונים והמאבקים. 

לשמחתי יצא לי השנה להכיר  פעילים מכל הארגונים, ושמחתי לראות את כולם מתקבצים תחת סוכה אחת בעמק האלה. הסיבה להתכנסות המשותפת הזו היא הרצון של חברה אמריקאית חובבת נפט וכסף, ושל ממשלה כוחנית ובלתי מתחשבת לעשות ניסוי מזהם ומסוכן. היה יפה לראות אנשים מארגונים שונים משתפים פעולה ביחד, מרימים שלטים, ומכינים אוכל, בלי אגו ובלי תשלום, אלא רק מתוך רצון להציל עוד חתיכת אדמה מהמלתעות האימתניות של ההון והקידמה. 



ביום חמישי, אחרי צילום ענק של "באנר" אנושי (בתמונה למעלה), יצאנו לדרך, אני ועוד שלושה טרמפיסטים לכיוון חוף הבונים, לפסטיבל "ברנינג-מן" הישראלי.  מדובר בפיילוט לפסטיבל האמריקאי, כך שהכניסה היתה בחינם. עקרונות הפסטיבל הם מופלאים בעיני :
- ביטוי עצמי רדיקלי (להראות את המוזרות שבכל אחד)
- הכלה של כל מי שנמצא (כי כולנו מוזרים)
- נתינה (אין כסף בפסטיבל, חולקים אוכל, אלכוהול וכל מה שיש)
- לא  משאירים עקבות (שמירה על הסביבה)

היו שלושה ימים מופלאים של ים, פריזבי, ריקודים, מדורות, מופעי אש, אנשים יפים ומוזרים, שיחות על מהפכה ועל החיים, זריחות ושקיעות, והרבה מאוד חברים. אפשר לומר שגן-עדן זה כאן.



                          



לסיום החופשה עברתי בקיבוץ כדי לאכול ארוחת חג שני עם סבא והדודים. ומשם חזרה לסוכה בשדרה לחגיגה עם חברים, לסגירת מעגל.

החגים נגמרו, שנה חדשה החלה.
הדרך עודנה נמשכת, המסע לשינוי התודעה עדיין קיים.
 אני לא חזרתי לעבוד, אני עדיין מחפש איך ליצור את  השינוי בתוכי ובעולם. אבל נראה לי שהדרך הנכונה לעשות זאת היא לחגוג את החיים האלה. כי כל יום יכול להיות חג. אם נרצה....









יום שבת, 29 בספטמבר 2012

הקרב על התודעה








"אני חושב שהמסר שביקשתי להעביר אתמול מהדהד כעת מסביב לעולם, והוא שצריך להעביר מהכוח אל הפועל את ההסכמה העקרונית שיש למנוע מאיראן נשק גרעיני, הווה אומר להציב קו אדום לתהליך ההעשרה שלה".

המסר של נתניהו הגיע לכל העולם. עמודי השער של העיתונים, מהדורות החדשות בטלוויזיה, ציוצים בטוויטר, וממים בפייסבוק, היו עמוסים בתמונות ועיבודים של הצעד הדרסטי-קומי-גאוני של נתניהו.

נתניהו רצה להעביר מסר. הגענו לקו האדום. והמסר עבר. 

אני מוריד את הכובע בפני מר נתניהו, ובפני הגאון התקשורתי שיעץ לו לבצע את המיצג המחוכם הזה מעל במת הנואמים באו"ם. יהיו שיזדעזעו מכך, יהיו שיצחקו על זה, אבל אי אפשר יהיה להתעלם מזה.

מה זה ייצור? מה הוא רצה להשיג מכך?

במילים מפורשות - להעביר מהכוח אל הפועל. להפעיל כוח למול איראן על מנת למנוע ממנה נשק גרעיני.

נתניהו מציג הבעיה ואת הרמיזה לפתרון שלה באותו הינף שלט ילדותי.

וכעת מגיעה השאלה - ממה מונעת הפעלת הכוח שנתניהו דוחק בה? מפחד או מאהבה?

האם נתניהו הפסיק לדאוג ממה שיהיה ופשוט למד "לאהוב את הפצצה" כמו סטנלי קובריק?

                        



סוג אחר של פצצה

לפני שבוע כשעליתי על גשר עם כמה חברים טובים לדרך, רציתי להעביר מסר מאוד דומה. הגענו לקו האדום. לא התכוונתי לפצצה האיראנית, התכוונתי לפצצה מסוג אחר, פצצה תודעתית. פצצה של פחד ושנאה.

אנו חשופים להרבה מאוד מסרים תקשורתיים ביום-יום. רוב המסרים מוכוונים לדבר אחד - צריכה.

מאות מסרים פרסומיים ביום - ברדיו, באינטרנט, בשלטי חוצות, בטלוויזיה, בבית הספר ובבית החולים.

לחשיפה שלנו למסרים כאלו יש השפעה עצומה על התודעה שלנו. אפשר לומר שבאופן כלשהו החשיפה הזו מרדימה אותנו, מסממת אותנו, משכיחה מאיתנו את מהותנו.





אבל מה קורה כאשר הנפש מתעוררת ומכוונת להשתחרר מכבלי התודעה הצרכנית? כאשר הסימום כבר לא עובד, נדרשים אמצעים חזקים יותר כדי להשתלט על סוס הפרא - דרוש פחד.

כמות המסרים החדשותיים והאלימים שאנחנו מקבלים היא בלתי נתפסת ביחס לכמות של האירועים האלו במציאות. 
התוכנית האחרונה של צבי יחזקאלי , "אללה איסלאם",  מלאת האי דיוקים, על סף הסתה לגזענות, היא דוגמא לזריעת פחד אצל אנשים.

להצגה הזו יש השפעה על רמת הפחד שלנו על המצב התודעתי הקיומי שלנו. אנו חיים בחרדה קיומית מתמדת, ונראה שהדרך היחידה להתמודד איתה היא לצרוך עוד גירויים. אבל הצריכה הזו רק משעבדת אותנו עוד ועוד, ולעולם לא נפסקת. והיא הרסנית. היא הביאה אותנו אל הקצה.

למול הפחד נמצאת האמונה. האמונה בטוב, האמונה בחסד, האמונה באלוהים.
כי מי שמאמין לא מפחד, והעיקר והעיקר - לא לפחד, לא לפחד כלל!

לפני חצי שנה קמה לה משפחה של מאמינים והחליטה להציג מסר אחר. מסר של אהבה.
רוני אדרי ומיכל תמיר, זוג מורים לעיצוב גרפי, אנשים מלאי אהבה, ובעלי כשרון רב בעיצוב תודעה, החליטו לקום ולעשות מעשה. הם יצרו קמפיין אינטרנטי כדי להראות את הצד האחר של יחסי איראן-ישראל. הפן הפחות פצצתי ומאיים. את הצד האנושי.





עיצוב התודעה

יש קבוצות רבות שפועלות לעיצוב התודעה, לחשיפת פנים שונות של המציאות, לא רק את הצד הצרכני, או הצד המפחיד אלים שלהן. יש קבוצות תקשורת כמו חדר המצב שמעלים על סדר היום נושאים שהתקשורת המסחרית ממעטת להציף.

יש קבוצות מחאה אומנותיות כמו הכסא המתנדנד, שמצליחות להעביר מסרים בתוך הפגנות כך שהן יוצגו בעיתונים ובאינטרנט. 

יש קבוצות כמו אם תרצו שחדרו לתודעה בשנים האחרונות עם מסרים חדשים-ישנים של ציונות לאומית.

אחת התנועות המדהימות לשינוי תודעה, בעיקר בנושאי צרכנות וכלכלה, היא יוזמה שנקראת ADBUSTERS. התנועה הזו היא זו שהתחילה למעשה את תנועת OCUPPY WALL STREET, והיוותה השראה להרבה מאוד קבוצות ויוזמות אחרות שקמו במטרה ליצור שינוי תודעה.

הקרב על התודעה הוא יומיומי. הוא קורה בכל רגע. בכל פעם שאנו נתקלים בסיטואציה מאתגרת, על הכביש או בעבודה, מול ההורים ומול הפקידה, אנו יכולים לבחור בין פחד לבין אהבה. יש לנו הזדמנות ליצור את המציאות שאנו רוצים.





בחירה בין פחד לאהבה

המסר שנתניהו העביר מהדהד מסביב לעולם. נתניהו הטיל וואחד סלע אל אוקיינוס התודעה האנושית. אנשים בכל העולם ראו את הקו, ראו את הפצצה. בתוך רבים מתנועע משהו למול הפצצה. עכשיו הבחירה היא איך להגיב לזה. הכחשה או השלמה, כעס או כניעה, שנאה או אהבה.

אני אוהב את נתניהו, קודם כל את האדם שהוא, את המשפחה שלו, את שרה והילדים, את מה שהוא מייצג, את המוכנות שלו לנסות להנהיג בתוך כל הכאוס הזה, ואת המוכנות שלו להגחיך את עצמו בנסיון להעביר מסר רציני לעולם.
זה הרבה פעמים מעצבן  אותי, אבל זה מדרבן אותי לפעול למול המסרים שלו, למול הפחד שאני רואה אצל אנשים, למול הפחד שאני רואה בתוכי. זה מחזק אצלי את האמונה. ולכן אני אוהב את זה.

מה עושים? 

כל עוד כספי הציבור מנותבים לעבר בניית קניית ומכירת פצצות, מטוסים חמקניים, ומערכות טילים נגד טילים, אני מסרב לקחת בזה חלק ולממן את זה. ולכן אני מסרב לשלם מיסים. אני מפסיק לעבוד ולשלם מס הכנסה.

במקום זאת אני משקיע את זמני הרב וכספי המועט בקידום שינוי תודעתי.

זה מאוד פשוט.
 הגיע הזמן להפנות את המשאבים החומריים שלנו לעבר האכלה, מחסה, בריאות וחופש עבור כל הברואים. הגיע הזמן לעורר את החולם וליצור חלום חדש, הגיע הזמן לתקווה מחודשת לשלום עולמי, ולחיות גן-עדן עלי אדמות.

זה אפשרי!!

אם לא נפחד, אם באמת נאמין, אם נרצה...



  
                         












יום ראשון, 23 בספטמבר 2012

גשר על מים סוערים









ביום רביעי התרגשתי באמת.
מעט מאוד דברים מרגשים אותי באמת. מסיבות והופעות, אירועים משפחתיים וטיולים אלו דברים מהנים, אבל לצערי כבר לא מאוד מרגשים.
הפכנו לאדישים (גם אני) , שכחנו איך להרגיש ולהתרגש מהדברים הקטנים. החיים הפכו לרדיפה אחת גדולה אחרי ריגושים.
ומנגד אני רואה את חוסר האונות ואת מירוץ החיים. הפנסיה והמשכנתא, המיסים והבירוקרטיה.  נעים מחופשה לרכישה, יושבים בתוך קופסת מתכת באמצע פקק, ושוכחים שזה הכל בכלל משחק.
שבאנו לפה כדי להנות וכדי לחיות. כדי לאהוב ולתת וליצור ולשמוח. וגם לפעמים להיות עצוב מפרידות, או סבלן כלפי העולם המחורפן. זה הכל חלק מהעניין. אבל אנחנו רוצים הכל ועכשיו ובלי להסתכל לצדדים.

כשעברו אנשים מתחתינו, ולא עצרו להביט, או עצרו והמשיכו, אמרתי - דייני.
כאשר עמד לידי מישהו ודיבר על כך שיש בעלי חנויות שמעדיפים שאני אקפוץ כי אני פוגע להם בהכנסות, אמרתי -  דייני.
כאשר המשטרה פינתה את המפגינים שרצו להראות הזדהות, כדי שהתנועה בכביש חס וחלילה לא תעצר, אמרתי -  דייני.
אבל די!!! כמה אפשר לספוג את האדישות והציניות והייאוש והדכאון?
כמה נמוך אנחנו צריכים להגיע כדי להבין שאפשר אחרת?







אני רוצה להרגיש ולהתרגש, אני רוצה לחיות חיים טובים יותר, אני רוצה לראות חמלה ונדיבות, לחוות שקט, ולהתמלא יצירתיות. 

יש עולם חדש שמחכה לנו ממש מעבר לפינה - כלכלה בת קיימא והוגנת, חינוך מאפשר וערכי, ממשל עצמי ופתוח, קהילתיות ורב-תרבותיות. הכל כבר קיים, במלא מקומות  שונים בעולם.
 השאלה אם אנחנו רוצים להמשיך לחיות כחלק בתוך מכונה תעשייתית-צרכנית-מדעית-צבאית שמשאירה אותנו נפרדים ומפוחדים, או שאנו מעדיפים להיות חולמים ומגשימים אשר יוצרים את המציאות - להיות השינוי -  כמו שגאנדי קרא לזה.

אני בעד להיות השינוי, וכשעליתי לגשר הרגשתי שאני משנה משהו, שמשהו בתוכי משתנה. עוד צעד קטן לעבר עתיד גדול. 

אני כרגע נח, מקבל המון תמיכה ממשפחה וחברים אהובים, שמזכירים לי בכל רגע את מה שחשוב בחיים. 

תודה מכל  הלב, על כל מה שקרה ועוד יקרה. ועל מה שממש עכשיו קורה.

יש בנו אהבה והיא תתרומם ותפרח, יש בנו אהבה והיא תנצח :)

אה והשיר הזה עדיין מרגש אותי: